ט נֶגַע צָרַעַת, כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם; וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן
י וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר, וְהִיא, הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן; וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי, בַּשְׂאֵת
י וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-לְבָנָה בָּעוֹר, וְהִיא, הָפְכָה שֵׂעָר לָבָן; וּמִחְיַת בָּשָׂר חַי, בַּשְׂאֵת
ספרא: "נגע צרעת כי תהיה באדם וראה הכהן"-- למדנו לשאת שהיא מטמא במחיה. ומנין לרבות שאר המראות? ודין הוא: אם מצאנו ששוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה. ק"ו אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, שאין שער לבן מטמא בקרחת ובגבחת, לא ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה, שהמחי׳ מטמא בקרחת ובגבחת?! לא אם שוו כל המראות לשאת ליטמא בשער לבן, ששער לבן מטמא בשחין ובמכוה, ישוו כל המראות לשאת ליטמא במחיה שאין המחי׳ מטמא בשחין ובמכוה?! ת״ל "נגע צרעת". ומה השאת אום אף הבהרת אום. ומנין לרבות שאר המראות הוא הדין והוא התשובה ת״ל "נגע צרעת [ב] כי תהיה" מן הדיבור ואילך
-------------------------------------------------------
מלבי"ם נגע צרעת כי תהיה: בפי דעת המבארים, דברה תורה תחלה דרך כלל-- "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" ואחריו פרשה מן האחרון אל הראשון ופירש תחלה דין בהרת עזה כשלג ואחריו בהרת ספק שצריכה הסגר ואח"כ דין מספחת טהורה וטמאה, ועתה יפרש דין שאת.
אמנם כבר בארנו (למעלה סימן נו) שמה שתפסה התורה "ואם בהרת לבנה היא" הוא לדוגמא שתפס א׳ ממיני נגעים וה״ה שהדין נוהג בכולם. וכן בארנו (בסי׳ סד) שמ״ש "והנה כהה הנגע מספחת היא" נוהג בכל המראות ובהכרח שכן ג״כ מ״ש פה "והנה שאת לבנה בעור" היא ג״כ לדוגמא שה״ה בכל המראות. כי אין לומר כלל שחלק בפרשה זו בין בהרת שמטמא בשער לבן ובין מספחת שמטמא בפשיון ובין שאת שמטמא במחיה שאז היה צריך לדבר הכל בדרך החלוקה והיה ראוי לומר בפסוק ג׳ "אם בהרת היא וראה הכהן וכו'" ופה היל״ל "ואם שאת לבנה היא" והיינו יודעים שמפרש החלוקות שהתחיל בהם שאת או ספחת או בהרת אבל במה שהתחיל פה "נגע צרעת כי תהיה באדם" מבואר שמתחיל ענין חדש, והדבור הראשון כבר נשלם. וכבר באר דין בהרת ושאת וספחת שכולם מטמאים בשער לבן. ואחר שגמר דין שער לבן מתחיל דין סימן המחיה שנוהג ג״כ בכל הנגעים, ותפס שאת לדוגמא מפני שלרוב תבא מחיה בנגע שאת שמדרכה להוליד מחיה כמו שבסימן שער לבן תפס בהרת לדוגמא מטעם זה שהבהרת יוליד שער לבן, והספחת מוליד פשיון על הרוב. ותפסה הדינים כמו שהוא בטבע הנגעים ובכ"ז דין כל הד׳ מראות שוים
וכבר בארנו (בס׳ מב) שבפרשה הקודמות השתמש לרוב בשם "נגע" ובפרשה זו השתמש לרוב בשם "צרעת" ששם "נגע" יציין החולי המוליד שער לבן, והוא נופל יותר על בהרת שדרכה להוליד שער לבן, ושם "צרעת" יציין החולי המוליד מחיה ונופל יותר על השאת שמוליד מחיה. וכשאמר "נגע צרעת" כולל בהרת ושאת, וכמו שכתבתי עוד בזה (בס׳ נג) עי״ש וכשיבואו שני שמות אלה במובנם המדיוק הוא כאילו אמר בהרת ושאת. וכשיבואו במובנם הרחב כולל בזה כל מראות נגעים שכבר יפול על כולם שם "נגע צרעת" דרך כלל שגם על המספחת אמר "והיה בעור בשרו לנגע צרעת".
ותחלה למד הספרא ממ״ש "נגע צרעת" שבא לכלול כל ד׳ מראות נגעים, וז״ש ומנין לרבות כל המראות וכו' ת״ל "נגע צרעת". אבל השיב ע״ז ומה השאת אום אף הבהרת אום, ומנין לרבות שאר המראות-- ר״ל שיש לומר על צד הדיוק שנגע היא בהרת וצרעת היא שאת ורק הם מטמאים במחיה מצד שהם אום, ר"ל אבות נגעים, משא"כ שני מראות הספחת שהם תולדות לא יטמאו במחיה. ת"ל "נגע צרעת כי תהיה" (מלות כי תהיה שבמשנה ב מוסב גם על דרוש הקודם) מוכיח זה מכלל לשון הפרשה בדרך שכתבתי למעלה-- שא"ת שבאו החלוקות בין הנגעים, שבהרת ושאת מטמאים במחיה ולא הספחת, לא היה לו להתחיל ענין חדש "נגע צרעת כי תהיה באדם" רק היה לו לומר בדרך החלוקה שיאמר בפסוק ג' "אם בהרת היא" ופה יאמר "ואם שאת היא" והגם שרוצה לרבות שגם בהרת מטמא במחיה הי״ל לבאר "ואם שאת או בהרת היא" או שירבה בהרת ע"י שיזכיר באמצע המאמר שם "נגע צרעת", ולא היה לו להתחיל ענין מחדש-- "נגע צרעת כי תהיה" מזה מבואר שמדבר מכל הנגעים. ושם "נגע צרעת" היא שם הכלל (ובארו שבלא ריבוי הכתוב א"א ללמוד במה מצינו או בק״ו-- שכיון שכל המראות שוים לשאת לענין שמטמאים בשער לבן הקל שאינו נטמא בקרחת ובגבחת כל שכן שישוו לו ליטמא במחיה החמור שנוהג בקרחת וגבחת-- שיש לומר בהפך, ששיער לבן חמור ממחיה שמטמא בשחין ובמכוה מה שאין מחיה מטמא, לכן צריך ריבוי הכתוב)
ומ׳׳ש במשנה ב׳ "כי תהיה מן הדבור ואילך" היא עפ״י מה שנטה פה מחוקי הלשון שהיה צ"ל "אשר תהיה" וכמו שבארת׳ היטב למעלה (ס׳ ב׳
-------------------------------------------------------
מלבי"ם נגע צרעת כי תהיה: בפי דעת המבארים, דברה תורה תחלה דרך כלל-- "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת" ואחריו פרשה מן האחרון אל הראשון ופירש תחלה דין בהרת עזה כשלג ואחריו בהרת ספק שצריכה הסגר ואח"כ דין מספחת טהורה וטמאה, ועתה יפרש דין שאת.
אמנם כבר בארנו (למעלה סימן נו) שמה שתפסה התורה "ואם בהרת לבנה היא" הוא לדוגמא שתפס א׳ ממיני נגעים וה״ה שהדין נוהג בכולם. וכן בארנו (בסי׳ סד) שמ״ש "והנה כהה הנגע מספחת היא" נוהג בכל המראות ובהכרח שכן ג״כ מ״ש פה "והנה שאת לבנה בעור" היא ג״כ לדוגמא שה״ה בכל המראות. כי אין לומר כלל שחלק בפרשה זו בין בהרת שמטמא בשער לבן ובין מספחת שמטמא בפשיון ובין שאת שמטמא במחיה שאז היה צריך לדבר הכל בדרך החלוקה והיה ראוי לומר בפסוק ג׳ "אם בהרת היא וראה הכהן וכו'" ופה היל״ל "ואם שאת לבנה היא" והיינו יודעים שמפרש החלוקות שהתחיל בהם שאת או ספחת או בהרת אבל במה שהתחיל פה "נגע צרעת כי תהיה באדם" מבואר שמתחיל ענין חדש, והדבור הראשון כבר נשלם. וכבר באר דין בהרת ושאת וספחת שכולם מטמאים בשער לבן. ואחר שגמר דין שער לבן מתחיל דין סימן המחיה שנוהג ג״כ בכל הנגעים, ותפס שאת לדוגמא מפני שלרוב תבא מחיה בנגע שאת שמדרכה להוליד מחיה כמו שבסימן שער לבן תפס בהרת לדוגמא מטעם זה שהבהרת יוליד שער לבן, והספחת מוליד פשיון על הרוב. ותפסה הדינים כמו שהוא בטבע הנגעים ובכ"ז דין כל הד׳ מראות שוים
וכבר בארנו (בס׳ מב) שבפרשה הקודמות השתמש לרוב בשם "נגע" ובפרשה זו השתמש לרוב בשם "צרעת" ששם "נגע" יציין החולי המוליד שער לבן, והוא נופל יותר על בהרת שדרכה להוליד שער לבן, ושם "צרעת" יציין החולי המוליד מחיה ונופל יותר על השאת שמוליד מחיה. וכשאמר "נגע צרעת" כולל בהרת ושאת, וכמו שכתבתי עוד בזה (בס׳ נג) עי״ש וכשיבואו שני שמות אלה במובנם המדיוק הוא כאילו אמר בהרת ושאת. וכשיבואו במובנם הרחב כולל בזה כל מראות נגעים שכבר יפול על כולם שם "נגע צרעת" דרך כלל שגם על המספחת אמר "והיה בעור בשרו לנגע צרעת".
ותחלה למד הספרא ממ״ש "נגע צרעת" שבא לכלול כל ד׳ מראות נגעים, וז״ש ומנין לרבות כל המראות וכו' ת״ל "נגע צרעת". אבל השיב ע״ז ומה השאת אום אף הבהרת אום, ומנין לרבות שאר המראות-- ר״ל שיש לומר על צד הדיוק שנגע היא בהרת וצרעת היא שאת ורק הם מטמאים במחיה מצד שהם אום, ר"ל אבות נגעים, משא"כ שני מראות הספחת שהם תולדות לא יטמאו במחיה. ת"ל "נגע צרעת כי תהיה" (מלות כי תהיה שבמשנה ב מוסב גם על דרוש הקודם) מוכיח זה מכלל לשון הפרשה בדרך שכתבתי למעלה-- שא"ת שבאו החלוקות בין הנגעים, שבהרת ושאת מטמאים במחיה ולא הספחת, לא היה לו להתחיל ענין חדש "נגע צרעת כי תהיה באדם" רק היה לו לומר בדרך החלוקה שיאמר בפסוק ג' "אם בהרת היא" ופה יאמר "ואם שאת היא" והגם שרוצה לרבות שגם בהרת מטמא במחיה הי״ל לבאר "ואם שאת או בהרת היא" או שירבה בהרת ע"י שיזכיר באמצע המאמר שם "נגע צרעת", ולא היה לו להתחיל ענין מחדש-- "נגע צרעת כי תהיה" מזה מבואר שמדבר מכל הנגעים. ושם "נגע צרעת" היא שם הכלל (ובארו שבלא ריבוי הכתוב א"א ללמוד במה מצינו או בק״ו-- שכיון שכל המראות שוים לשאת לענין שמטמאים בשער לבן הקל שאינו נטמא בקרחת ובגבחת כל שכן שישוו לו ליטמא במחיה החמור שנוהג בקרחת וגבחת-- שיש לומר בהפך, ששיער לבן חמור ממחיה שמטמא בשחין ובמכוה מה שאין מחיה מטמא, לכן צריך ריבוי הכתוב)
ומ׳׳ש במשנה ב׳ "כי תהיה מן הדבור ואילך" היא עפ״י מה שנטה פה מחוקי הלשון שהיה צ"ל "אשר תהיה" וכמו שבארת׳ היטב למעלה (ס׳ ב׳
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה