יום שני, 31 באוקטובר 2011

נגעים - פרשה ה - סימן קיח

כט וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע, בְּרֹאשׁ, אוֹ בְזָקָן 


ספרא:  "איש..."-- להביא את שניתק נתק בתוך נתק, דברי ר' עקיבא
--------------------------------------------------------

מלבי"ם: ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש: הנה מה שכפל הכינוי עם הפעול "בו" ב"ראש" הוא זרות בלשון שהיל"ל "כי יהיה נגע בראשם או בזקנם" כמ"ש אחרי זה "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות" (ונדרש תמיד כמ"ש באילת השחר כלל ר"י).  זאת שנית, הנה מצאנו הפעל הבא על שני נושאים יבוא לפעמים בלשון רבים ולפעמים בלשון יחיד כמו "ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות", "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני", "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם"-- בא הפעל בלשון רבים. "איש או אשה כי יפליא לנדר נדר" (במדבר ו ב), "איש או אשה אשר יעשה את הרע" (דברים יז ב)-- בא בלשון יחיד.           ולפי הכלל אשר בידי בזה הולכים אחר מי שהוא עיקר, ולרוב במעשים ובפעולות הזכר עיקר, כי הוא הפועל לרוב יותר מהנקבה, לכן יבא הפעל בלשון יחיד זכר  (אם לא במקום שהיא העיקר בפעולה כמו "ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי", "ותאכל היא והוא ימים רבים") ולכן במ"ש "כי יפליא לנדר", "אשר יעשה את הרע", בא הפעל ליחיד.  [ועל מה שכתוב "כי יעשו מכל חטאת האדם" דרשו חז"ל בספרי נשא פסקא ב מובא בכמה מקומות בש"ס שבא  להשוות אשה לאיש לכל חטאת ונזקים שבתורה ועל כן תפס הפעל ברבים ללמד ששניהם דומים]       אבל במ"ש "כי יהיה בהם אוב או ידעוני" שלא תפס את הפעל רק בדרך קנין הנמצא בדבר וכן במ"ש "כי יהיה בעור בשרם בהרות" תפס לשון רבים ולפ"ז היה לו לאמר גם פה בלשון רבים "כי יהיה בהם נגע" כי לא דבר פה מאיזה פעל, רק מהויה הנעשה מעצמה שאין בזה יתרון פעולה ועסק להאיש על האשה.   מזה הוציא ר"ע להביא את שניתק לו נתק בתוך נתק, באופן שלפי הדרוש כינוי "בו" בלתי מוסב על האיש ואשה רק על מה שכתוב "נגע בראש" כאילו אמר כי יהיה נגע בראש ובו נגע שהיא נגע בתוך נגע שכן בכל מקום שכפל הכינוי עם הפעל דרשו כאילו הפעול כפול וכמו שראינו בפר' צו סימן כז     

ודין זה מובא במשנה ז מפרק י דנגעים "שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם" וכתב הר"ש [דהאי מילתא דמיא למה דתנן לעיל (פרק ו) בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקיפתה וחוץ למחיה בהרת, והתם תנן הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט אבל הכא הנתק הפנימי להסגיר והחיצונה לפטר דהתם שדינין מחיה המקפת בהרת בתר בהרת חיצונה ומטמאינן לחיצונה, והכא נמי שידינין שיטה של שער המקיף נתק הפנימי בתר נתק החיצון ומטהרינין ליה דהא יש בו שערות טהורות המבוצרות והכי נמי תניא בתוספתא נתק תוך נתק מסגיר את הפנימי ופוטר את החיצון ולר' יוסי דאמר גבי בהרות אין מחיה סימן טומאה לחיצונה שהבהרת לתוכה הוא הדין כאן דאין השערות סימן טהרה לנתק החיצון כיון דאיכא נתק פנימי לתוכו ומסגיר את שניהן והכי נמי תניא בתו"כ להביא את שנתק נתק בתוך נתק דברי ר"ע, ור"ע לטעמיה דלעיל גבי בהרת קאי בשיטת ר' יוסי עכ"ד].        והולך לשיטתו שפירש בפרק ו משנה ה שר"ע קאי בשיטת ר"י, אבל הרמב"ם שם פירש בדרך אחרת.    אולם בתוספתא פרק ב מבואר כדברי הר"ש וז"ל "ר' עקיבא אומר בין כך ובין כך שתיהן להסגיר, אם משום פשיון-- אין חוששין לפנימית שאין נגע פושה לתוך נגע, אי משום מחיה-- אין חוששין לחיצונית שהבהרת לתוכה". ושם מבואר שההבדל בין ר"י ולר"ע היא להסגיר וזה הפך ממ"ש התוי"ט שם בשם מהר"ם. ועיין עוד לקמן סימן קכז וסימן קלט

נגעים - פרשה ה - סימן קיט

כט וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע, בְּרֹאשׁ, אוֹ בְזָקָן 

ספרא: איש ואשה--- אין לי אלא איש ואשה, מנין לרבות טומטום ואנדרוגניס? ת"ל "או
--------------------------------------------------------


מלבי"ם: איש או אשה: יבואר אצלנו אי"ה בפר' קדושים (סימן קא) שכל מקום שאין לטעות שצריך שניהם לא יבא מלת "או" רק ישמש בוי"ו המחלקת, עיי"ש באורך.  וכמ"ש "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה" (שמות לו), "ואיש ואשה לא יחיה דוד" (ש"א כז). ובכל מקום שבא מלת "או" בחנם יש בו דרוש כמש"ש.     ודריש פה שבא לרבות טו"א שהוא איש או אשה ר"ל ספק איש ספק אשה. וכן דריש קדושים (פרק ט משנה יג) על "איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני" לרבות טו"א. ועוד הבאתי דרושים כאלה (למעלה סימן לג) וצ"ע שבספרי נשא (פסקא ב) למד טו"א מן "ואשמה הנפש" ולא למד ממש"ש "איש או אשה

יום ראשון, 30 באוקטובר 2011

נגעים - פרשה ה - סימן קכ

כט וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נָגַע, בְּרֹאשׁ, אוֹ בְזָקָן 

ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, דָּק--וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא 

ספרא: "כי יהיה בו נגע בראש או בזקן"-- מלמד שאין הראש והזקן מצטרפין זה עם זה.   [ב] יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו זה לזה? ת"ל "צרעת הראש או הזקן"-- כשם שאין מצטרפין זה עם זה, כך אין פושין מזה לזה.   [ג] אין לי אלא בזמן שיש לו בראש ובזקן. יש לו בראש אבל לא בזקן, בזקן אבל לא בראש, [*לא בראש ולא בזקן] מנין? ת"ל "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן
--------------------------------------------------


מלבי"ם:  כי יהיה בו נגע בראש או בזקן: כבר כתבתי (בסימן הסמוך) מה שהתבאר אצלנו שלעולם לא יבא מלת "או" רק במקום שיש מקום לטעות שהוי"ו הוא מחברת אבל במקום שאין מקום לטעות יבא וי"ו החילוק. וכבר בארתי הטעם פר' קדושים סימן קא משום דהגם שהוי"ו מחלקת יש בזה חיבור גם כן. למשל כשאומר "מכה אביו ואמו" הגם שהוי"ו מחלקת -אביו או אמו- בכל זאת מחברת גם כן שעל שניהם מות יומת, בין כשהכה אבין, בין כשהבה אמו. והיה ראוי שיאמר פה בראש ובזקן" בוי"ו המחלקת. מזה הוכיחו חז"ל שהם מחולקים לגמרי, ואם יש נגע בשניהם כאחד אין  מצטרפין זה לזה. ואם היה אומר "בראש ובזקן" היו גם מחוברים בצד א' שאם יש נגע בשניהם גם כן טמא ומצטרפין, משא"כ מלת "או" מחלק לגמרי.    ואמר שנית "צרעת הראש או הזקן" לחלקם עוד לענין שאין פושין זה לזה, שאם יש נגע בראש ופשה לזקן, ןכן בהפך, אין מטמא בפשיון זה. וזה פירוש משנה א ומשנה ב

ובמשנה ג' מקשה הלא יש לומר שמוכרח לבוא מלת "או" דאם יכתב בוי"ו נטעה שהוא וי"ו החיבור לגמרי ונאמר שדוקא בזמן שיש לו נגע בראש ובזקן בשניהם ביחד, אבל יש לו בראש ולא בזקן, בזקן ולא בראש מנין ר"ל אם יכתב בוי"ו נאמר כן, וא"כ מלת "או" צריך לגופיה, כיון שיש מקום לטעות ואין לדרוש ממנו שאין מצטרפין (כמו שבמה שכתב "שאת או ספחת או בהרת" אין דורשים ממלת "או" שאין מצטרפים כיון שצריך לגופיה כי אם היה כותב וי"ו הייתי אומר שצריך שיהיה שאת וספחת ובהרת יחד).     ומשיב ת"ל "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן" ובאשה לא משכחת שיהיה בראש ובזקן גם יחד דהא אין לה זקן, וממילא אי אפשר לטעות שהוא וי"ו  החיבור.           ומ"ש לא בראש ולא בזקן מחק הק"א דהא כשאין לו לא בראש ולא בזקן אינו נגע כלל.  ובחבורי ארצות החיים במאיר לארץ (ס"ט סק) כתבתי פירוש נכון על גירסא זו על פי התוספתא הביאה הר"ש (פרק *ד דנגעים משנה ט) וז"ל "מן הפרק של לחי ולמטה זה הזקן וכולי אלו הם סימני הראש והזקן ליטמא בנגעים ובנתקים וכולי אבל על הזקן אינו חייב אלא משום שבולת זקן בלבד". ממילא עיקר הזקן שאסור להשחית הוא רק השבולת, ויתר השטח לא מקרי זקן לענין השחתה ובכל זאת מיטמא בנתקים, ולכן קורא אותו "לא ראש ולא בזקן". ומרבה לה מן השינוי הנמצא פה שכתב מלת "בזקן", הב' בשוא והוא נגד החק בכל מקום שהב' בסוף פסוק יבא בפתח וכמו שהעיר בזה הלבוש (הל' ציצית ס' ח') ודרשו שבא בשוא לדרוש זקן כל דהוא, ולפי זה יש לגרוס פסקא זו בסוף "לא בראש ולא בזקן מנין ת"ל בזקן

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

נגעים - פרשה ה - סימן קכא

 ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, דָּק--וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא 

 לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר, אֵין בּוֹ--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, שִׁבְעַת יָמִים 

ספרא:  [ד] "מראהו עמק"-- אין לי אלא מראהו עמוק, מנין לרבות את השוה והגבוה? ת"ל "והנה אין מראהו עמק מן העור". וא"כ למה נאמר מראהו עמוק"? יכול אם נתקו אדם יהא טמא? ת"ל "מראהו עמוק"-- מה מראהו עמוק בידי שמים, אף אין לי אלא בידי שמים.    [ה] "ובו"-- להביא את שבתוכו ושוכב חוצה לו, פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו.  "ושער"-- מיעט שער שתי שערות
----------------------------------------

מלבי"ם: והנה מראהו עמוק מן העור: כבר בארתי (למעלה סימן נד) באורך שכל מקום שאמר בנגעים "והנה מראהו עמוק" אינו תנאי לעכב, דהא אמר בכל אחד "והנה אין מראיה עמוק מן העור והסגיר". ושם כתבנו למה כתבה התורה מראהו עמוק שהיא לרבות כל הד' המראות עד קרום ביצה.  וז"ש מנין לרבות את השוה והגבוה ת"ל והנה אין מראהו עמוק, אך פה אא"ל שמ"ש "מראהו עמוק" בא לרבות יתר המראות דהא הנתק אין לו מראה כלל (כמו שית' בסימן קכד) פירשו חז"ל שבא ללמד שהנתק הנעשה בידי אדם שנתק השערות-- אינו מטמא. וזה אחד מן ההבדלים שבין נתק וקרחת כמו שיתבאר בסימן קמג. ועז"א "מראהו עמוק" שזה לא יצויר בניתוק השערות על ידי אדם כלל שזה לא יפעול בעור, רק בנתק ע"י חולי יקרה לפעמים שינוי מראה בעור (הגם שאינו מעכב) ומזה ידעינין שמדבר בחולי בידי שמים.    ומ"ש "ובו" להביא את שבתוכו וכולי התבאר למעלה בסימן מו.  ומ"ש "ושער" מיעוט שער ב' שערות התבאר למעלה בסימן מה

יום חמישי, 27 באוקטובר 2011

נגעים - פרשה ה - סימן קכב

ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, דָּק--וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא 
........
לב וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּתֶק, וְלֹא-הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב; וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק, אֵין עָמֹק מִן-הָעוֹר 
.....
לו וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק, בָּעוֹר--לֹא-יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב, טָמֵא הוּא 


ספרא: "צהוב"-- לא ירוק, לא אדום, ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער לבן? ודין הוא-- ומה אם שער צהוב, שאינו סימן טומאה . בנגע, הרי היא סימן טומאה בנתק. שער לבן שהוא סימן טומאה בנגע, אינו דין שיהא סימן טומאה בנתק?! ת"ל "צהוב"-- צהוב ולא לבן. ולמה הוא דומה? לתבנית הזהב
---------------------------------------

מלבי"ם:  צהוב: פירשו חז"ל כתבנית הזהב. צהב זהב מתחלפים כמו "וכלי נחושת מוצהב" (עזרא ח כז) ובת"י שער מצלהב כחזרי דהב. ונמצא בפרשה ג' פעמים "שער צהוב" למעט ירוק אדום לבן. (ושחור א"צ מיעוט דהא מבואר שהוא סימן טהרה

נגעים - פרשה ה - סימן קכג

ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, דָּק--וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא 

ספרא:  "דק"-- לקוי קצר דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך. אריב"נ  ומה הלשון הוא אומר "דק מקל זה", "דק קנה זה"-- דק לקוי קצר או דק לקוי ארוך?! אמר לו ר"ע עד שאנו למדין מן הקנה נלמד מן השיער "דק שערו של פלוני"-- דק לקוי קצר, לא דק לקוי ארוך
----------------------------

מלבי"ם: דק: דעת ריב"נ שהוא כמו "שבע שבלים דקות" שהליקוי בעובי, לא באורך. ודעת ר"ע שהדקות יהיה בכל אחד לפי ענינו, כי מצאנו "אבק דק" שכולל הדקות בכל סביביו וכן "אשר דק לעפר", ובשערות שהם דקים מעצמם דרך הלשון לקראם דק אם לקוים בעביים ובארכם וז"ש לקוי ר"ל דקים מיתר שערות וגם קצר באורך

נגעים - פרשה ה - סימן קכד

 ל וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע, וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב, דָּק--וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא, צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא 

ספרא: [ז] יכול מוסף על ארבע מראות שבעור הבשר? ת"ל "וטמא אותו הכהן נתק הוא".   [ח] יכול אינו מוסף על ד' מראות שבעור הבשר אבל יטמא מקום הבהרת? ת"ל "נתק הוא"-- הוא אינו מטמא מקום הבהרת. יכול לא יטמא מקום הבהרת אבל תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן? ת"ל "נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא"-- אין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד
---------------------------------

מלבי"ם: וטמא אותו הכהן נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא: יש פה ג' דרושים (א) מבואר אצלינו תמיד (כמ"ש באה"ש כלל קן)  שכיון שיכול לשמש בכינוי "וטמאו הכהן", ושמש במלת "אותו" בא למעט תמיד רק אותו ולא זולתו. ודרשו  שבא ללמד בל נטעה שגם צרעת הראש צריך שיתראה בא' מד' מראות רק שצריך שיהיה ניתוק השערות מוסיף על המראות, לכן אמר "וטמא אותו" שמבואר אצלינו שם שמלת "אותו" תופס גוף הפעול ומיחדהו תמיד ר"ל שאותו לבדו יטמא, ואין צריך עמו דבר אחר שהוא בא' מד' מראות. וז"ש במשנה ז "יכול יהא מוסיף על ד' מראות ת"ל וטמא אותו"   [ולדעת הרמב"ן צריך שיהיה בו איזה מראה, ולדעת הרמב"ם אין צריך מראה כלל וממ"ש בתוספתא אפילו לבן בשחור, שחור בלבן-- אין להוכיח כי גם גבי מחיה אמר בלשון זה ומחיה א"צ מראה כלל.]       (דרוש ב) התבאר אצלינו (באה"ש כלל קלה) שכל מקום שאמר "עולה הוא", "מנחה הוא", "צרעת הוא", "נתק הוא"-- מלת "הוא" מיותר שמצאנו פעמים רבות שבא התואר בלא מלת "הוא" כמש"ש ובא תמיד למעט. ומ"ש "נתק הוא" דרשו (במשנה ח) שרק זה הוא נתק, היינו ניתוק שערות הראש, ואחר אינו נתק. ניתוק שערות הגוף במקום הראוי לטמא בבהרת אין ניתוק השערות מטמאים וז"ש נתק הוא אינו מטמא מקום הבהרת ר"ל מקום שראוי לטמא שם בבהרת.      (דרוש ג) מ"ש שנית צרעת הראש או הזקן הוא מלמד שרק הוא הוא צרעת הראש, לא דבר אחר שד' מראות נגעים שהם צרעת הגוף אינם צרעת הראש ואין מטמאים שם

יום רביעי, 26 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ח - סימן קכה

 לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר, אֵין בּוֹ--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, שִׁבְעַת יָמִים 


ספרא: [א] "וכי יראה הכהן את נגע הנתק"-- אמר ר' שמעון מה ת"ל "נגע הנתק"? הקיש נגע לנתק, מה נגע, שיער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך, אף נתק שיער צהוב שבו לא יטמא אלא הפוך.  [ב] שיער צהב דק ק"ו?! ומה אם שיער לבן, שאין שיער אחר מציל מידו, אינו מטמא אלא הפוך, שיער צהוב דק שיש שער אחר מציל אינו דין שלא יטמא אלא הפוך?!   לא אם אמרת בשער לבן שלא יפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה, תאמר בשער צהוב דק שיפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה?... הואיל ויפה כחו במקומו ליטמא בכל מראה, יטמא הפוך ושלא הפוך.... ת"ל "נגע נתק"-- הקיש נגע לנתק, מה הנגע, שער לבן שבו אינו מטמא אלא הפוך אף הנתק-- שיער צהוב שבו לא יטמא אלא הפוך.    [ג] ר' יהודה אומר כל מקום שצריך לומר "הפך" אמר "הפך" אבל הנתק שנאמר בו "ושער צהב" מטמא הפוך ושלא הפוך.   [ד] א"כ למה נאמר "נגע נתק"? הקיש נתק לנגע, מה נגע אינו פחות מכגריס אף נתק כגריס.        וכשהוא אומר למטה "נגע נתק" הקיש נגע לנתק, מה נתק שאין פשיון לתוכו אף נגע שאין הפשיון לתוכו
---------------------------------

מלבי"ם:  וכי יראה את נגע הנתק: עד עתה קראו בשם "נגע" סתם-- "כי יהיה בו נגע", "וראה הכהן את הנגע" עד שהודיע מהותו ואמר "נתק הוא" ר"ל מהות נגע זאת היא ניתוק השערות ומעתה קראו בכל הפרשה בשם "נתק" לבדו, כי היא שמו המיוחד (לבד מה שכתוב בפסוק לב "וראה הכהן את הנגע" מטעם שיתבאר שם) ומדוע בפסוק זה קראו בשני השמות "נגע הנתק" ואמר שנית "והסגיר את נגע הנתק"?        פירשו רבותינו שבא כן להקיש את הנתק עם יתר נגעים לענין מה. וסובר ר"ש שבא להקישו לנגע ששער צהוב אינו מטמא רק הפוך כמו שער לבן, דאם קדם השער לבן לנגע אינו מטמא (ובאר שאי אפשר לדעת זה מק"ו --כיון ששער צהוב קל משער לבן ששער שחור מציל מידו ולא מיד שער לבן שאם יש שער שחור ושער לבן טמא-- שיש להשיב ששער צהוב חמור יותר מצד מקום הנתק שטמא בכל מראה אבל מקום ששער לבן מטמא צריך שיהיה לו א' מד' מראות נגעים).       ור' יהודה (במשנה ג) חולק על ר"ש וס"ל ששער צהוב מטמא אף שאין הפוך כיון שלא נזכר הפוך (ופלוגתתן נזכר פרק י דנגעים משנה ב) וס"ל מ"ש "נגע הנתק" לומר שהנתק יש לו דין נגעים לענין שצריך שיהיה בו כגריס, ור"ש ילמד זה משם "צרעת" (כמ"ש למעלה סימן עה) .   ומ"ש שנית "נגע הנתק" להקיש נגע לנתק שאינו פושה לתוכו (כי אין שער בתוכו), וכן בנגע

יום שישי, 21 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ח - סימן קכו

לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר, אֵין בּוֹ--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, שִׁבְעַת יָמִים 


ספרא: "ושער"-- מיעוט שער שתי שערות.  "שחור"-- אין לי אלא שחור, ומנין לרבות את הירוק ואת האדום? ת"ל "שער". א"כ למה נאמר שחור? שהשחור מציל והצהוב אינו מציל.   [ו] איזהו צהוב שאינו מציל?...הרי שקדם את הנתק טמא דברי ר"י... אלא שהיו בו שתי שערות, אחת צהובה ואחת שחורה, אחת צהובה ואחת לבנה, הייתי אומר הואיל ואינן מצטרפין לטומאה יצטרפו לטהרה ת"ל "שחור"-- השחור מציל והצהוב אינו מציל.  ראב"י אומר שיער צהוב שקדם את הנתק לא מטמא ולא מציל. ר' שמעון אומר כל שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טהרה בנתק
----------------------------------------


מלבי"ם: ושער שחור אין בו: משמע לכאורה שמקפיד דוקא שיהיה השער שחור אבל שער אדום או ירוק אינו מציל, אבל באמת אי אפשר לומר כן דהא "שער" היא שם הקיבוץ-- שערות הרבה (כמ"ש למעלה סימן מה) והגם שאנו אומרים מיעוט שער שתי שערות היינו שמיעוט שם הרבים אינו פחות משנים, ועל כרחך כשכתב "ושער בנגע הפך לבן" ולא ידענו כמה, אמרינין שאף ששתי שערות הפך לבן-- טמא, כי שתי שערות הם בכלל הריבוי וכל שכן כשהם יותר משתים. ובמקום שרוצה לבאר שהרבים הם -רק שנים לא יותר- בהכרח יאמר המספר שתים כמו "כי תהיינה לאיש שתי נשים" וכשאומר נשים סתם הם שתים ויותר משתים.     והנה אם תרצה לומר פה ששער שחור מציל ושער ירוק ואדום אינו מציל בהכרח תאמר שאף שמלא שערות אדומים אינם מצילים כי שם שער כולל הריבוי ואיך תאמר כן, הלא גדר שם נתק הוא נתוק השערות ואם מלא שערות אדומים איך תקראהו נתק?! ומה יעשה איש ששערותיו אדומים, וכי טמא הוא?!   ואם תרצה לומר שממעט רק ששתי שערות אדומים אין מצילים כמו שתי שערות שחורות, אז היל"ל "ושתי שערות שחורות אין בו" ובזה נדע שמה שמוציא אדום רק בשתי שערות, לא כן כשאמר "ושער שחור" סתם שהריבוי כולל שתים והרבה, תכרח למעט גם שערות אדומים הרבה וזה אי אפשר....           וז"ש מנין לרבות את הירוק ואת האדום ת"ל שער ר"ל מדאמר "שער" שהיא שם הקיבוץ סתם ולא אמר "שתי שערות" ,ושער כולל הרבה, ואם יש הרבה שערות אדומים בודאי אינו נתק. ולפי זה מוכרח שמ"ש "שער שחור" הוא לדוגמא משום שרוב השערות שחורים תפס שחור. אולם יקשה הלא טוב היה לו לומר "שער" סתם וז"ש א"כ מה ת"ל שחור   ומשיב שאם היה אומר "שער" סתם היה גם צהוב בכלל ולכן אמר שחור ללמד שהצהוב אינו מציל.    אולם על זה יקשה איך יצויר שהצהוב יציל והלא הצהוב סימן טומאה?! וא"ת בשקדם לנתק-- הלא לדעת ר"י (במשנה ג) שער צהוב מטמא אף שאינו הפוך...   וז"ש (במשנה ז) איזהו צהוב שאינו מציל הרי שקדם את הנתק דברי ר"י.    ומשיב דמשכחת לה בשאין שם  רק שתי שערות-- אחת צהובה וא' שחורה או לבנה, והוה אמינא כיון ששער הצהוב אין מטמא שהוא רק אחד, מצטרף עם השערה האחרת להציל, ולכן אמר שער שחור להוציא הצהוב.   וראב"י ס"ל כר"ש דאמר (במשנה ב) דהקיש נתק לנגע שגם שער צהוב אינו מטמא אלא הפוך, ולדידיה ממעט שער צהוב שקדם לנגע שאף שאינו מטמא, אינו מציל. שעל זה אמר שחור ולא צהוב. ור' שמעון ס"ל ששער צהוב הקודם לנגע דינו כשער שחור ומציל גם כן, ולדידיה צ"ל שמ"ש "שחור" ממעט שערה א' צהובה הפוכה עם שערה שחורה שאין מצטרפין

יום שלישי, 18 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ח - סימן קכז

 לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר, אֵין בּוֹ--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, שִׁבְעַת יָמִים 

ספרא: [ז] "אין בו"-- עד שיהא מבוצר בו.  מכאן אמרו ב' נתקים זה בצד זה ושיטה של שער מפסקת בינתים. נפרץ ממקום אחד-- טמא. משני מקומות-- טהור. כמה תהא פרצה? מקום שתי שערות.   נפרץ ממקום אחד כגריס- טמא, מפני שלא כנס שער שחור לתוכו.   [ח] שני נתקים זה לפנים מזה ושיטה של שער מפסקת ביניהם. נפרץ ממקום אחד- טמא. משני מקומות טהור. כמה תהיה פרצה? מקום שתי שערות. נפרץ ממקום אחד כגריס טהור מפני שכנס שיער שחור לתוכן
----------------------------------------------------

מלבי"ם ושער שחור אין בו: דרש בספרא שיהיה מבוצר בו. וצריך להבין מדוע במ"ש אח"כ "ושער שחור צמח בו" אמר בספרא (פרק ט משנה יד) אעפ"י שאינו מבוצר בו. וכן במ"ש "ושער בנגע הפך לבן" אין צריך שיהיה מבוצר באמצע.     ובאמת יש הבדך בין בו ובין בתוכו, שמלת "בו" אינו מציין אמצע הדבר רק כשהוא בגבול הדבר, לא חוצה לו. אבל יש הבדל בין שער לבן שבנגע ובין שער שחור שבנתק, ששער לבן הגדל בנגע הגם שהוא על שפתו הוא בו ובגבולו אבל השער השחור המשויר בנתק, אם הוא בשפתו במה יודע שהוא בו? הלא עצמותו של הנתק הוא ניתוק השערות ואם נמצא בשפתו שערות שנשתיירו לא פגע בהם הנתק כלל ואינם בו כי הנתק לא הגיע שם כלל אחר שיש שערות.  ובהכרח צריך שסביב השערות יהיה הנתק ר"ל שניתקו השערות סביבם והם נשארו באמצע ומטעם זה ג"כ אמרו על מחית בשר חי בשאת שתהא מבוצרת בשאת כי אחר שבשר החי הוא בשר בריא ושלם כיתר בשר, אם הוא בצד הנגע במה יודע שהוא בו? הלא לשם לא הגיע הנגע כלל אחר שהבשר בריא ושלם כמו הבשר שאצלו. ובהכרח שיהא השאת מקיף את המחיה שאז יודע שבשר חי הזה אינו שייך לבשר השלם שסביב רק נמצא בגבול הנגע.    ושיעור ההיקף הזה הוא רוחב ב' שערות כי פחות מזה בטל אל הבשר ובנתק בטל אל השערות שבצצדים סביב  (וכמ"ש למעלה סי' עג טעם הדבר) משא"כ במ"ש "ושער שחור צמח בו" שכבר ניתקו השערות במקום ההוא ונודע כבר ששם גבול הנתק ומקומו אף שחזר וצמח בשפתו הם כבר בו, כי גבולו כבר ניכר ונסמן וידענו זה מקומו.   בינה זאת כי כבר נתקשה בזה הר"ש (בפ"י דנגעים מ"ג) מנא ליה להתורת כהנים ד"אין בו" משמע מבוצר ו"צמח בו" משמע אעפ"י שאין מבוצר. ועי' בתוי"ט שם.      ומ"ש מכאן אמרו ב' נתקים זה בצד זה הוא שם (במשנה ו') ונפרץ ממקום אחד בסוף שבוע טמא משום שפשה הנתק. מב' מקומות טהור כי שער שחור מבוצר באמצע.     ומ"ש נפרץ ממקום אחד כגריס ר"ל אף שהוא כגריס טמא כיון שאין השער מבוצר.   ומ"ש  (במשנה ח) שני נתקים זה לפנים מזה הוא שם (משנה ז). ומ"ש נפרץ ממקום אחד טמא היינו הפנימי אבל החיצון טהור שדער שחור מבוצר לתוכו.   ומ"ש נפרץ ממקום אחד כגריס טהור משום שנתחברו ב' הנתקים והם כנתק אחד, ושער שחור מבוצר בתוכו. והטעם מה שבדין הראשון אם נפרץ כגריס טמא ובדין השני טהור מבואר במ"ש למעלה כי בדין הא' השיטה של שע שבאמצע דבוק עם שער הראש ושייך אליהם, משא"כ בדין השני הנתק הא' מבדיל בין שער הראש ובין השער שבאמצע, ומקרי שהשער שחור "בו" ועיין מ"ש לעיל סימן קיח

נגעים - פרק ח - סימן קכח

 לא וְכִי-יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, וְהִנֵּה אֵין-מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר, וְשֵׂעָר שָׁחֹר, אֵין בּוֹ--וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-נֶגַע הַנֶּתֶק, שִׁבְעַת יָמִים 

ספרא: "ושער שחור אין בו והסגיר"-- ואם יש בו, פטור.      או אינו אומר אלא "ושער שחור אין בו והסגיר" ואם יש בו טמא?... כשהוא אומר "ואם בעיניו עמד הנתק... טהור הוא" הרי זה בא ללמד על שיער שחור שהוא סימן טהרה בנתק. הא מה אני מקיים ושער שחור אין בו"? -- ואם יש בו פטור

 והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים-- תחלה
-------------------------------------------

מלבי"ם:  ושער שחור אין בו והסגיר: אי אפשר לפרש שבא לאמר שאם יש בו שער שחור יחליט (כמו שמ"ש "ושער לבן אין בו" פירושו כך)  דהא אמר אחרי זה "ואם בעיניו עמד הנתק ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא" הרי מבואר ששער שחור הוא סימן טהרה בנתק.  ועל כרחין פירושו הא יש בו שער שחור טהור. וז"פ הספרא.    ומ"ש והסגיר הכהן את נגע הנתק שבעת ימים תחלה כבר פרשתי למעלה (סימן נט) שבא לתרץ בזה מ"ש "את נגע הנתק" עיי"ש









יום שבת, 15 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ט - סימן קכט

לב וראה הכהן את-הנגע, ביום השביעי, והנה לא-פשה הנתק, ולא-היה בו שער צהב; ומראה הנתק, אין עמק מן-העור 

ספרא: [א] "בשביעי"-- יכול בין ביום ובין בלילה? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה.   [ב] יכול עור הבשר שהוא מטמא בארבע מראות יהא צריך יום, נתקים שאין מטמאים בד' מראות לא יהיו צריכים יום? ת"ל "ביום"-- ולא בלילה
-------------------------------------------------------------

מלבי"ם: וראה הכהן את הנגע ביום השביעי: כבר בארנו (צו סימן מ) שכל מקום שכתוב "יום" בא למעט לילה. וכן במלת "יום" הנלוה אל המספר שהיה יכול לאמר "בשביעי".   אולם הלא כבר למדנו זה בנגעי בשר שכתוב בהם "ביום השביעי"... פירשו במשנה ב דהוה אמינא שנתקים משונים מנגעי בשר כיון שאין מטמאים בד' מראות אין צריך יום, שהיום רק להבחין המראה לא בדבר שאין צריך מראה, קמ"ל

נגעים - פרק ט - סימן קל

לב וראה הכהן את-הנגע, ביום השביעי, והנה לא-פשה הנתק, ולא-היה בו שער צהב; ומראה הנתק, אין עמק מן-העור 

ספרא:  "והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב"-- ר' יהודה אומר, אינו אומר "לא הפך בו שיער צהוב" אלא "לא היה בו שיער צהוב"-- הא אם קדם את הנתק, טמא. ר' יוחנן בן נורי אומר, אינו אומר "לא היה בו שער שער צהוב דק" אלא "לא היה בו שער צהוב", ואפילו ארוך.       "ומראה הנתק אין עמק מן העור"-- לא ממשו
---------------------------------------------

מלבי"ם:  ולא היה בו שער צהוב: זה מובן מעצמו ולא היה צריך לאמרו כמו שלא אמר כן בשום מקום בשער לבן כמו (בפסוק ה, ו, כג, כח) לא אמר "ולא היה בו שער לבן".... אמר ר' יהודה שבא להוציא בל נדמהו לשער לבן שצריך הפוך וכדעת ר"ש למעלה (פרק ח משנה ב) על כן אמר "ולא היה בו שער צהוב"-- שלא היה אף בעבר קודם לנגע.  וריב"נ אמר שבא להוציא בל נאמר דצריך דק שהוא ליקוי קצר כר"ע לכן השמיט מלת "דק

יום שישי, 14 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ט - סימן קלא

לג והתגלח--ואת-הנתק, לא יגלח; והסגיר הכהן את-הנתק שבעת ימים, שנית 

ספרא:  [ד] "והתגלח"-- בכל אדם. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בכהן, יכול אף זו בכהן? ת"ל "והתגלח"-- בכל אדם.   [ה] "והתגלח"-- בכל דבר. לפי שמצאנו שתגלחת האחרונה בתער, יכול אף זו בתער? ת"ל "והתגלח"-- בכל דבר.  [ו] "והתגלח"-- אעפ"י שהוא נזיר. לפי שנאמר "תער לא יעבור על ראשו", יכול אעפ"י מנוגע? ת"ל "והתגלח"-- אעפ"י נזיר
---------------------------------------

מלבי"ם: והתגלח: בנין התפעל בא על ג' פנים      (א) מורה שיעשה הפעולה מעצמו באופן שהוא הפועל והנפעל מעצמו כמו  "והתחזקתם"-- תחזקו עצמכם, "מתאפק", "כי יתחמץ לבבי", "לא תתגודדו"     (ב)  מורה על שיתדמה שעושה הפעולה ואיננה כן כמו "מתעשר" , מתרושש", "מתכבד" שהוא על ציור הדבר בנפש הפועל ואיננה כן, כמ"ש הראב"ע במאזנים יכובד [שבא מלאפום קמץ]-- אחר יכבדנו, נכבד [חריק שבא קמץ] -- מעצמו.  רצונו לומר כבוד מתכבד יראה עצמו כאילו הוא נכבד ואיננו כן. וכן כתב בספר צחות באורך    (ג) מורה על ההתמדה והרגילות כמו "התהלך נח", "ויתאבל על בנו ימים רבים". וכתב הראב"ע (פ' נח) התהלך נח, יש מפרשים כמו הרגיל. ובמדרש נשא (פרק יב) בצל שדי יתלונן-- שלן שם לינות הרבה, ושם (פרק יג) ושה"ש (פסוק באתי לגני) "מהלך בגן" אין כתיב כאן אלא "מתהלך"-- מקפץ וסליק, מקפץ וסליק וזה פירושהספרא שבא לבאר מדוע לא אמר "וגלחו" או "וגלח" (כמו שבא בכמה מקומות בפעל הדגוש) ומשיב שתפס ההתפעל מפני שלשה הוראות הנמצאים בו--   (א) שאם היה אומר "וגלחו" היה מוסב על הכהן, "וראהו הכהן וגלחו", לכן אמר "התגלח" שמורה עשות הפעולה בעצמו, שיגלח את עצמו אעפ"י שאינו כהן וז"ש והתגלח וכו' יכול אף זו בכהן ת"ל והתגלח בכל אדם      (ב) מצד הוראה השנית שיש לבנין התפעל על הפעולה המדומה, שאם היה אומר "וגלחו" הייתי אומר שצריך גלוח טוב שהוא בתער, לכן אמר "והתגלח" שיהיה נראה מגולח אף שאינו גלוח בעור התער עכ"פ נדמה שהיא מגולח וז"ש במשנה ה והתגלח בכל דבר     (ג) מצד הוראה הג' שיש לבנין התפעל על התמדת הפעולה אמר שיתגלח תמיד בכל זמן ואופן, אף בעת שהיה עולה על הדעת שלא יתגלח כגון שהוא נזיר וזה פירוש משנה ו

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ט - סימן קלב

וְהִתְגַּלָּח--וְאֶת-הַנֶּתֶק, לֹא יְגַלֵּחַ; וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית 

ספרא: יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק? ת"ל "ואת הנתק לא יגלח
------------------------------------------------

מלבי"ם: ואת הנתק לא יגלח: היה יכול לאמר "והתגלח עד הנתק" או "והתגלח עד סביב לנתק" והיינו יודעים שישאיר שערות סביבו כדי לדעת אם פשה, אך שאז לא נדע שעובר בלאו אם מגלח סביבו, ונאמר שתגלחת הנזיר דוחה לתגלחת הנתק בזמן שהוא ספק  (כי על ודאי לא נטעה דהא כתיב "השמר בנגע הצרעת" רק על ספק שעדיין אינו קרוי נגע צרעת) לכן באר שהוא לא תעשה שלא יגלח בשום אופן

נגעים - פרק ט - סימן קלג

 לג וְהִתְגַּלָּח--וְאֶת-הַנֶּתֶק, לֹא יְגַלֵּחַ; וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים, שֵׁנִית 

ספרא: וכי מה יש בו? ואם כן למה נאמר "ואת הנתק לא יגלח"? אלא סמוך לנתק לא יגלח. הא כיצד? מגלח חוצה ומניח שתי שערות סמוך לו כדי שיהא ניכר אם פשה. ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו עובר בל"ת? ת"ל ואת הנתק לא יגלח
------------------------------------------------

מלבי"ם: ואת הנתק לא יגלח: אי אפשר לפרש שמלת "את" היא מלת הפעול שלא יגלח את הנתק עצמו, דהא הנתק מנותק מן השערות.  וז"ש וכי מה יש בו רק פירשו "את" כמו "עם" כמו "ובא הארי ואת הדוב" שפירושו עם הדוב (שמן מלת "את" נגזר ג"כ מלת "אתו" שפי' עמו. וכן דרשו "ולא יאכל את בשרו"-- הטפל לבשרו) וז"ש סמוך לנתק לא יגלח. וכן ת"א ובת"י ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח.   אולם כבר שמנו חק ולא יעבור שלא תצא שום מלה מהוראתה הפשוטה לבלי צורך, ובודאי בצד א' יבואר ג"כ את הנתק עצמו, שאם יש בו שער צהוב שהם סימני טומאה מוזהר מלגלחם וז"ש מנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו עובר בל"ת ת"ל ואת הנתק לא יגלח ר"ל מדלא כתיב "עם הנתק

יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ט - סימן קלד

 לד וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וְהִנֵּה לֹא-פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר, וּמַרְאֵהוּ, אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן-הָעוֹר--וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר 

לה וְאִם-פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק, בָּעוֹר, אַחֲרֵי, טָהֳרָתוֹ 

ספרא: [ח] "וכבס בגדיו"-- מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה, "וטהר"-- מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים.    "וכבס בגדיו"-- וטבל. יכול הרי הוא מסולק? ת"ל ואם פשה יפשה... טמא"   [ט] "אחרי טהרתו"-- אין לי אלא לאחר הפטור, ומנין אף בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני? ת"ל יפשה "ואם פשה יפשה"   [י] החליטו בשער צהוב והלך שער צהוב וחזר, וכן בפשיון-- בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמו שהיה?... לכך נאמר יפשה ואם פשה יפשה. החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון, וכן שער צהוב-- בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור הרי הוא כמו שהיה?... ת"ל יפשה ואם פשה יפשה
----------------------------

מלבי"ם: וכבס בגדיו וטהר: דברי הספרא (משנה ח) כבר נשנו למעלה (פ"ב מ"י) ופרשנו שם (סימן סה).       ומ"ש וכבס בגדיו וטבל שברוב המקומות נזכר "וכבס בגדיו ורחץ במים" וילמד סתום מן המפורש וגם כביסת הבגדים היינו טבילתם (ויתבאר לקמן סימן קעט) שיש שני מיני כיבוסים:   (א) כיבוס להסיר הכתם והוא ע"י שפשוף הבגד היטב    (ב) כיבוס שהיא טבילה לבד במקום שאין כתמים בבגדיו, וכל כיבוס בגדים שאצל טומאה אינו להוציא כתמים וע"כ היא טבילתם. וכל שכן שהאדם עצמו צריך טבילה       והנה פה כתיב "אחרי טהרתו" שיש לטעות שרק אחר הפטור חוזר ומטמא בפשיון וכן יש לטעות רק ע"י חזרת פשיון טמא, לא ע"י חזרת סימן טומאה אחר, ולמד לה בדרך הלמודים שכבר בארנום למעלה (בסימן סו) עיי"ש

נגעים - פרק ט - סימן קלה

 לו וְרָאָהוּ, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק, בָּעוֹר--לֹא-יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב, טָמֵא הוּא 

ספרא:  [יא] ומנין לשער צהוב החוזר לאחר הפטור? ת"ל "לא יבקר הכהן לשער הצהב טמא הוא"   [יב] ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפשיון? ומנין לפשיון שיטמא שלא בשער צהוב? ת"ל "לא יבקר לשער הצהוב טמא הוא"  [יג] ומנין שאין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט, ואין מסגירין את המוחלט, ואין מחליטין את המוסגר בנתקים? ת"ל "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא
------------------------------------

מלבי"ם: לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא: פירשו המפרשים שלא ידרוש לראות אם יש שם שער צהוב אלא יטמאנו בפשיון לבד. ומלבד שלפי פירושם הם דברי מותר שבכל הפרשה בנגעי בשר ובשחין ומכוה אמר סתם "ואם פשה תפשה.. וטמאו הכהן" ולא אמר שלא יבקר לשער לבן (כמו שתראה בפסוק ח' וכב' וכז'), גם הלשון לא יתוקן היטב, שלשון דרישה על דבר אם נמצא או לא, לא יבא בלשון "בקור" (שהביקור היא בדבר הנמצא, לדעת ענינו ומהותו. וממנו שם בוקר המבדיל בין המראים כמ"ש הראב"ע) ולא יבוא בלמ"ד. והשם נודע בה' הידיעה, שלשון "לשער הצהוב" משמע השער הנמצא לא יבקר לו לראות מהותו. ולפירוש המפרשים היל"ל "לא ידרוש אחרי שער צהוב" או "על שער צהוב". וכן היל"ל "וטמאו הכהן" כמ"ש בכל הפרשה, ומדוע אמר "טמא הוא".             כל זה מכריח פי' חז"ל שפי' שהכתוב מלמדנו דבר חדש, שאם פשה הנתק בעור אחרי טהרתו והכהן ראהו ומחליטו משום הפשיון ובתוך כך נולד ג"כ שער צהוב לא יבקר הכהן לשער הצהוב הזה שנולד בו, ולא ישים לב עליו לעיין בו להחליטו גם משום שער צהב כי אין מחליטין הת המוחלט. ועל זה נתן הטעם משום ש"טמא הוא"-- כיון שהוא טמא משום דבר אח' אין לטמא אותו עוד משום דבר אחר.  (ולכן בא בה' הידיעה ובלמ"ד כי מדבר משער הצהוב הנמצא בנתק שלא יפנה אליו)  וכיון שאמר הטעם משום ש"טמא הוא" מבואר שהוא הדין אם הוא מוסגר על ידי סימן טומאה אחר שנקרא ג"כ טמא, אין להסגיר או להחליט אותו ג"כ משום דבר אחר, כמו שהוא הדין גם ביתר נגעים כמו שלמד למעלה (סימן עז)  וז"ש (במשנה יג) ומנין שאין מסגירין את המוסגר וכולי בנתקים ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא.       ומזה נשמע עוד ג' דברים:  (א) ששער צהוב החוזר לאחר הפטור טמא, דאל"כ מאי קמ"ל שלא יבקר עליו וז"ש (במשנה יא) ומנין לשער צהוב החוזר לאחר פטור וכולי ת"ל לא יבקר   (ב) שהפשיון לבדו מטמא דהא אמר שלא יבקר לשער צהוב כי טמא הוא ע"י הפשיון לבד   (ג) שהשער הצהוב ג"כ סימן טומאה לבדו דהא לולא זה שהוא טמא משום הפשיון היה מבקר לשער צהוב וז"ש (במשנה יב) ומנין לשער צהוב שיטמא שלא בפשיון ומנין לפשיון שיטמא שלא בשער צהב ת"ל לא יבקר

נגעים - פרק ט - סימן קלו

 לז וְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ, נִרְפָּא הַנֶּתֶק--טָהוֹר הוּא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן 

ספרא: [יד] "ואם בעיניו"-- אין לי אלא בעיני עצמו. בעיני בנו, בעיני תלמידו מנין? ת"ל "ואם בעיניו עמד הנתק
------------------------------

מלבי"ם: ואם בעיניו עמד הנתק: אי אפשר לפרש זה כמו מ"ש (בפסוק ה) "והנה הנגע עמד בעיניו" שבין לפירוש המפרשים שם שעמד בעיניו היינו שלא פשה, פה אי אפשר לומר כן-- הא אם לא פשה בסוף שבוע שני טהור גם בלא שער שחור.   ולפירוש חז"ל שם שבעיניו פירושו בגווניו, שעמד בא' מד' מראות, הנה הנתק אין לו גוון ומראה... לכן פירשוהו חז"ל על עיני הכהן הרואה- אם בעיניו של הכהן (המוזכר תחלה "וראהו הכהן") עמד הנתק ונשאר על מעמדו שפשה ויש בו שער צהוב, בכל זאת אם שער שחור צמח בו נרפא וטהר.    ואחרי העיון במקרא ראיתי שיש הבדל במלת "בעיניו" בין אם בא עם פעל ראה ובין אם בא לבדו.    כשאמר "ראה בעיניו" פירושו תמיד שראה הדבר בעיני עצמו לא על ידי אחרים שספרו לו שראו: "עתה ראיתי בעיני" (זכריה ח,ט), "וראה בעיניך" (דברים ג כז), "הראיתיך בעיניך" (שם לד ד), "וראה בעיניך" (יחזקאל מ ושם מד) והוא עפ"י הכלל שכללנו (באה"ש כלל יג)       אבל כשבא מלת "בעיניו" בלא פעל "ראה" הוראתו הוא להפך-- שהדבר נדמה כך לעין המשיג הגם שלפעמים לא יהיה כן בעצם המושג כלל, רק על הדמיון: "והייתי בעיניו כמתעתע" (בראשית כז), "ויהיו בעיניו כימים אחדים" (שם כט), "והוא היה כמבשר בעיניו" (ש"ב ד), "כי הוא צדיק בעיניו" (איוב לב), "דרך אויל ישר בעיניו" (משלי יב), "ראית איש חכם בעיניו" (משלי יב), "ראית איש חכם בעיניו" (שם כו).       ועל כוונה זו בא גם פה על דמיון הכהן שנדמה לו וכפי הנדמה בעיניו נדמה לו שעמד הנתק ונשאר בכחו (אחר שפשה ויש בו שער צהוב) בכל זאת האמת אינו כפי דמיון עיניו כי אחר ששער שחור צמח בו נרפא    ולפ"ז אי אפשר למעט בנו או תלמידו שזה רק אם היה כתוב "ואם ראה בעיניו" שמלת בעיניו הבא אחר פעל "ראה" ממעט אם ראה ע"י אחר אבל כשכתוב מלת "בעיניו" בלא פעל "ראה" הוראתו בהפך ואין בזה משמעות שיראה בעיניו דוקא ולא ע"י אחר, בן ותלמיד כי פירושו הוא שנדמה בעיניו. וז"ש בעיני בנו בעיני תלמידו מנין ת"ל ואם בעיניו

נגעים - פרק ט - סימן קלז

 לז וְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ, נִרְפָּא הַנֶּתֶק--טָהוֹר הוּא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן 


ספרא: "ושער"-- מיעוט שער שתי שערות. "שחור"-- אין לי אלא שחור. מנין לרבות את הירוק ואת האדום? ת"ל "ושער שחור". "צמח בו"-- אע"פ שאין מבוצר בו.   אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחלה. מנין הצומח בתחלה והמשואר בסוף? ת"ל שער שער ריבה
---------------------------------------------

מלבי"ם: ושער שחור צמח בו: כבר בארתי (בסימן קכו) שאי אפשר לומר שער שחור דוקא ולא שער אדום וירוק, דהא שער היא שם הריבוי ואפילו שערות הרבה ואיך יתכן שאם מלא שערות אדומים יהיה נתק, שא"כ כל איש ששערותיו אדומים יהיה טמא.   והנה שם באר בספרא שמ"ש "שער שחור" בא להוציא השער הצהוב, שאם שערה א' צהובה וא' שחורה אין מציל עיי"ש. ופה לא אמר דבר זה כי שם שכתוב "ושער שחור אין בו" שמדבר במשואר יצויר שנשאר שערה א' צהובה וא' שחורה אבל פה שמדבר בצמח אי אפשר שיצמח שערה צהובה כי הנתק היא חולי של ניתוק השערות ודרך החולי הזה להפך קצת שערות למראה צהוב ואז הוא סימן טומאה. וכנשארו שני שערות שחורות שלא נתהפכו לצהוב ולא נתקו הוא סימן טהרה. וכן כשחוזר וצומח שתי שערות היא סימן שנרפא הנתק ועי"כ שערותיו צומחות ובזה לא יצויר כלל שיצמחו שערות צהובות כי הצמיחה לא תהיה רק אחרי הרפואה, ואיך יצמחו צהובות שהיא סימן החולי?  אולם לפ"ז יקשה למה אמר פה "שער שחור", היל"ל "ושער צמח בו"... על זה משיב בספרא במ"ש אין לי אלא הצומח בסוף והמשואר בתחלה וכולי ר"ל כיון שתחלה אמר "ושער שחור אין בו" שהוא המשואר, ופה אמר "ושער שחור צמח בו" שהוא הצומח מחדש, הלא י"ל שבתחלת בואו אל הכהן אין מועיל שער צמח רק שער שנשאר ולבסוף אין מועיל שער משואר רק שער צומח. ת"ל שער שער ריבה שלכן אמר שנית "ושער שחור" והיה יכול לומר "שער" סתם כיון שכל הצבעים מצילים ואינו מוציא רק שער צהוב (א' צהובה וא' שחורה) ובזה ידענו שמ"ש "צמח בו" היא לאו דווקא שהוא הדין אם נשאר בו מתחלה. ובזה יצויר שנשאר* שערה א' צהובה ולכן אמר שער שחור ולא צהוב. וכיון שידענו ממ"ש פה שער שחור שצמח לאו דוקא וה"ה המשויר בסוף, כן ה"ה מ"ש תחלה "ושער שחור אין בו" לאו דוקא משואר שה"ה צמח, רק שתפס דרך המורגל שתחלה ישארו ואח"כ יצמחו מחדש. ובאמת ה"ה בהפך אם צמח קודם בואו אל הכהן ואם נשאר בסוף כגון שי"ל ב' נתקים זה אצל זה ונפרצו בשני מקומות (כנ"ל סימן קכז) או שפשה ובאותו פשיון נשאר ב' שערות.   ומ"ש ושער שחור צמח בו אעפ"י שאין מבוצר בו, פרשנו הטעם בטוב טעם למעלה סימן קכז עיי"ש

יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ט - סימן קלח

 לזוְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ, נִרְפָּא הַנֶּתֶק--טָהוֹר הוּא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן 

ספרא:  מי שהיה בו נתק ובו שער צהוב- טמא. נולד לו שער שחור- טהור. אעפ"י שהלך לו שער שחור-- טהור. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש כל נתק שטהור שעה אחת אין לו טומאה לעולם. ר"ש אומר כל שער צהוב שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם
---------------------------------------

מלבי"ם נרפא הנתק טהור הוא: מ"ש "נרפא הנתק טהור הוא" מיותר שהיה די לומר "וטהרו הכהן" כמ"ש בכל הנגעים. ופירשו חז"ל שר"ל שישאר טהור גם אח"כ אעפ"י שהלך השער שחור כיוון שכבר ידענו שנרפא.   ויש בזה פלוגתא בספרא (ומובא במשנה ח פרק ט דנגעים) שת"ק סובר שקמ"ל שטהור הוא, שער צהוב זה אינו מטמא עוד וכן הפשיון הזה-- שנטהר ע"י השער שחור. אבל אם נולד אח"כ שער צהוב אחר או פשיון אחר- טמא, כיון שאין שם השער שחור הרי זה נתק חדש וסימן טומאה חדש דהא אמר "טהור הוא" לא סימני טומאה שיתחדשו אח"ז.   ודעת ר"ש בן יהודה משום ר"ש שכלל הנתק נטהר ונרפא ואי אפשר עוד שיטמא משום סימן טומאה שיתחדש עליו.   ודעת ר"ש שהסימן טומאה שהיה בו נטהר לעולם-- אם היה שער צהוב אין מטמא עוד בשער צהוב שיולד אח"כ אבל בפשיון שיולד אח"כ מטמא.   וז"ש כל שער צהוב שטהר... אין לו טומאה והוא הדין אם היה בו פשיון ונטהר ע"י שער שחור, לא יטמא נתק זה עוד בפשיון לעולם אבל יטמא בשער צהוב שיולד בו, כן פירש הרמב"ם שם.    והר"ש והרע"ב יש להם דרך אחר.  ובתוספתא איתא הלך שער שחור מן הנתק והניח שער צהוב במקומו- טהור. ולא עוד אלא שהוא מציל מיד שער צהוב ופשיון הבאים אח"כ ואתיא כר"ש דאמר (למעלה פ"ח מ"ו) כל שאינו סימן טומאה בנתק הוא סימן טהרה בנתק. ולפ"ז בצד זה שהי"ל שער צהוב וטהר ע"י שער שחור והלך שער שחור ו??? לו פשיון, יש  הבדל לר"ש שאם עדיין יש השער צהוב היא מציל, כיון שאינו סימן טומאה הוה סימן טהרה. ולא משכחת שיטמא ע"י פשיון רק אם הלך גם השער צהוב

נגעים - פרק ט - סימן קלט

  לזוְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ, נִרְפָּא הַנֶּתֶק--טָהוֹר הוּא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן 

ספרא:  "נרפא הנתק"-- ולא שניתק נתק בתוך נתק. ר' עקיבא אומר לא טהרתי אלא הרפוי
---------------------------------------

מלבי"ם: נרפא הנתק: באר שמה שמועיל שער שחור הצמח בו הוא דוקא אם נרפא הנתק על ידו לא אם ניתק נתק בתוך נתק, שאם תוך שער שנולד בנתק החיצון יש גם כן נתק, הגם שהנתק החצון שער שחור צמח בו, הלא לא נרפא בזה דהא יש נתק חדש תוך השער הזה. והוא בשיטת ר"ע (שבארנו למעלה סימן קיח) שס"ל דשיטה שער שמקיף את הנתק הפנימי אין מועיל לחיצונה כיון שיש נתק בתוכו. וז"ש ר"ע לפרש דבריו שלא טהרתי אלא הרפוי כמ"ש "נרפא הנתק", לא אם לא נרפא ע"י שער זה כי יש נתק בתוכם.    וגי' זו שכתבתי בפנים הוא גירסת הספרים כמו שהעיד בק"א.      והוא הגיה ספרו עפ"י גירסא שמצא וז"ל הלל אומר להביא את שניתק בתוך נתק. ר' עקיבא אומר לא טהרתי אלא הרפוי. ויל"פ שקשיא ליה מה שחזר שם נתק שכבר הוזכר בפסוק זה. וכבר כללנו (באילת השחר כלל קלח) שבמקום שחזר את השם אינו דוקא השם הראשון, ופי' הלל "ואם בעיניו עמד הנתק נרפא הנתק" ר"ל שנרפא גם נתק האחר, וזה יצויר בשהיה נתק תוך נתק ששיטת שער הפנימי לא הועיל לחיצונה יען שנתק בתוכה כר"ע ור' יוסי (כנ"ל סימן קיח) וכשצמח שער שחור בפנימית נרפא גם החיצון, הגם שלא נעשה בו שינוי, כי עתה השיטה של שער שבתוכו אינו מקיף על נתק. ור"ע חולק  בזה כיון שלא נתחדש בחיצון דבר שנראה מזה שנרפא, ושיטת השער לא הועיל לו עד עתה הרי היה נתק ובמה יודע כי נרפא... לא טהרתי אלא הרפוי ר"ל הפנימי שהוא נרפא כי שער שחור צמח בו אבל החיצון נשאר כמו שהיה

יום שני, 10 באוקטובר 2011

נגעים - פרק ט - סימן קמ

לזוְאִם-בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח-בּוֹ, נִרְפָּא הַנֶּתֶק--טָהוֹר הוּא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן 

ספרא: : "טהור הוא"-- יכול יפטר וילך לו? ת"ל "וטהרו הכהן". אי "וטהרו הכהן" יכול אם אמר כהן על טמא טהור יהא טהור? ת"ל "טהור..וטהרו הכהן". על הדבר הזה עלה הלל מבבל
--------------------------------------

מלבי"ם: טהור הוא וטהרו הכהן: לפי שאמר "טהור הוא" יש לטעות  שילך לביתו ת"ל "וטהרו הכהן", שאינו טהור עד שיאמר הכהן טהור אתה.  וכבר בארנו (בסימן נג ובסימן קי) שמדיני הלשון להקדים תחלה את הדין ואח"כ הטעם-- "וטהרו הכהן כי צרבת המכוה היא", "וטהר הכהן  את הנגע טהור הוא" (פסוק יז) ולמה אמר פה בהפך שהקדים את הטעם -"טהור הוא"- ואחריו הדין "וטהרו הכהן"?   ע"כ פירשו שמ"ש "טהור הוא" הוא תנאי-- אם טהור הוא באמת אז וטהרו הכהן, לא אם אמר על טמא טהור.   ומ"ש על הדבר הזה עלה הלל מבבל אמר בירושלמי (פרק ו דפסחים הלכה א) על ג' דברים עלה הלל מבבל (פי' שעלה לשאול הלכה משמעיה ואבטליון) וחשב זאת א' מהם. וסיים על זה דרש והסכים עלה וקבל הלכה