יום ראשון, 19 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן לו

א וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן לאמר.  ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים


ספרא: "וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהי׳ בעור בשרו מה ת"ל? לפי שנאמר "ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרו בהרת בהרת לבנות" אין צ"ל בהרות שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל. אלא בהרות שבהם מראות נגעים שהיו בעכו״ם ונתגייר. בקטן ונולד. בקמט ונגלה. בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת ] נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר ראב״ע מטהר ר״א חסמא אומר להקל טהור להחמיר תראה בתחלה . ר"ע אומר בין להקל בין להחמיר תראה בתחלה לכך נאמר "אדם כי יהיה", כי יהיה מן הדבור ואילך.

 והלא דין הוא, טימא בזבים וטימא בנגעים, מה זבים פטר בהן לפני הדיבור אף נגעים פטר בהם לפני הדיבור ק״ו ומה אם זבים שטומאתם וטהרתם בכל אדם פטר בהן לפני הדיבור, נגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן א״ד שיפטר בהם לפני הדיבור?! לא אם אמרת בזבים שלא טימא בהם אנוסים תאמר בנגעים שטימא בהם אנוסים, הואיל וטימא בהם אנוסים יטמא בהם לפני הדיבור ת״ל כי "יהיה" מן הדיבור ואילך :


מלבי"ם אדם כי יהיה:  כבר בארתי למעלה (ס׳ ב׳) שבכל מקום שתולדת התנאי חוזר לגוף הנושא ישמש תמיד במלת אשר לא במלת "כי" ובארתי שבפרשיות אלה בא זרות בלשון, במה שבא מלת "כי" תחת מלת "אשר", כי כפי חוקי הלשון היל״ל "אדם אשר יהיה בעור בשרו והובא", ושחז״ל למדו בכל אלה שבטומאת יולדת ונגעים וזבים אינו מטמא רק מן הדבור ואילך אבל טומאה שהי׳ בו לפני הדבור וקודם מ״ת אינה מטמאה וזה ההבדל בין כי" ובין "אשר" שמלת "אשר" מורה קנין הנמצא בעצם אף מכבר ומלת "כי" מציין רק כי יהי׳ מעתה וזה שורש לכל הלימודים שלמד פה שהוא הדין בכל נגע שנולדה בעת שלא היו מטמאים כמו בקטן או בעכו"ם או במקום או בענין שאין מטמאים דומה כנגע לפני הדבור. וז״ש "אדם כי יהיה מה תלמוד לומר" רצונו לומר שהיה לו לומר "אשר יהיה"  ומשיב לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרם בהרת ומלמד אף בהרות שבהם מראות נגעים ג״כ טהורים אם נולדו בזמן שאין מטמאים כמו בקטן ובעכו״ם, אף שעתה נולד הקטן ונתגייר העכו״ם, או במקום שאין מטמאין כמו בקמט ובראש ובזקן, או בענין שאין מטמאים כמו בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [והיא לרע״ב ור״ש (פ״י משנה ח) שחין הבא מחמת דבר אחר) ומכוה שלא מחמת האש דאתי מרבויא (לקמן פ״ו מ״ו ופ״ז מ"ד) ולרמב"ם בפירוש המשנה שם שחין היא הכאה בכל מה שיוכה ומכוה היא הכאה בדבר שנתחמם באש.  וקדח היא הנגע ההוה מליחה נשרפת נלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ונקרוהו מלשון "כי אש  קדחה באפי" ומ"ש המורדים פי' שלא נתרפאו יפה ולא העלו קרום כקליפת השום שאינו מטמא משום נגע (כמ"ש  לקמן פ"ו מ"ה ופ"ז מ"ג) וי"ג המוררים שנ?? מהם ריר וליחה. וצריך להוסיף חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת כמ"ש בנגעים פ"ז מ"א] הנה בכל אלה אף שעתה ראוים לטומאה-- אין מטמאין, כיון שחלו בשעת פטור ודומים לנגע לפני הדבור. 


ומ"ש בין להקל וכו' מובא בנגעים (שם מ"ב) ומפרש להקל שהיתה כשלג ונעשה כסיד או שנשתנה מצמר לבן לקרום ביצה להר"ש והרע"ב שאין מצטרפין רק שני אבות ואב ותולדה דידיה. ולדעת הרמב"ם (פ"א מה' ט"צ) דכולהו מצטרפי הוא הדין הנשתנה משלג לכל המראות ולהחמיר הוא בהפך שנשתנה ממראה כהה למראה עזה לכל אחד כדאית ליה. 


ומ"ש לא אם אמרת בזבין שלא טמא בהם אנוסין כמ"ש זבין (פרשה ה משנה ז) ומ"ש מצורע טמא אנוסין  (מצורע פרשה ה משנה ד) והק"א חלק מאמר זה לשני לימודים ועפ"ז נדפס התחלת משנה ב' כי יהיה מן הדבור וכו' וזה אינו וכן משמע מן המשנה שם אלו בהרות טהורות שיה בו קודם מ"ת בנכרי ונתגייר, וכו' וכן משמע מהר"ש והרע"ב שהכל לימוד אחד וכמ"ש.

יום שבת, 18 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן לז

אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים



ספרא: "בעור בשרו" מה ת״ל? לפי שנאמר "ושער בננע הפך לבן שיכול אין לי אלא מקום שהוא ראוי לגדל שער לבן, מקום שאינו ראוי לגדל שער לבן מנין? ת״ל "בעור בשרו" ריבה


מלבי"ם: אדם כי יהיה בעור בשרו-- בפרשה זאת תופס לפעמים לשון עור בשר ולפעמים לשון עור לבד ולפעמים לשון כי יהיה בו, ולמדו רבותינו כי בנגעי הבשר שאחד מסימני טומאה שלו היא שער לבן יש מקום לטעות שאם בא הנגע במקום שאין מגדל שער כגון תוך ידו אינו מטמא (כי חסר א' מסימני טומאה) לכן תפס לשון עור בשרו שכולל גם מקום הבלתי מגדל שער, כי המקום המיוחד לגדל שער כמו הראש והזקן נקרא בשם עור ראשו ־ שכן בנתק וקרחת וגבחת לא בא לשון בשר ־ ובהפך אמר שם כמראה צרעת עור בשר הרי שעור בשר מגביל נגד עור ראש . 
ולכן בפסוקים אבג"ד בפרשה זו שמדבר מסימן של שער לבן תפס לשון עור בשר ללמד שאעפ"כ גם עור בשר שאין מגדל שער מטמא. ובפסוקים הוז"ח שמדבר מדין פשיון תפס לשון עור לבד. וכן בפרשה השניה שמדבר מדין מחיה, כי שם אין צורך לומר זה, רק בפסוק י״א אמר צרעת נושנת היא בעור בשרו ללמד שמחיה לבד מטמא בלא שער לבן כמשי״ת שם ־ ורמז ע״ז בעור בשרו. ובשחין ובמכוה שהתחיל ובשר כי יהיה בעורו לא הוצרך לכפול אח״כ בעור בשרו ובמ"ש גבי בוהק בעור בשרם היא להגביל טהרת עור הבשר מצרעת נגד טהרת הראש מנתקים שיאמר שם אחריו ־ וז״ש בספרא מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין ת״ל בעור בשרו ריבה ־ ( וזולת זה כתב כמה פעמים בעור בשרו למעט המקומות שאין מטמאים בנגעים שחושב (פ״ו דנגעים מ״ח) תוך העין, תוך האזן.  ועמש״ש בתוספתא דאודם השפתים אין מטמא כתב הכ"מ בשם הרי"ק דאע״ג דגבי הזאה וטבילה חשבינן להו כגלוי הכא ממעט להו מדכתיב כ״פ בעור בשרו ומטעם זה ממעטינן עור כף הרגל (זה אינו דעור כף הרגל ממעט לקמן מן עד רגלו )

יום שישי, 17 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן לח


ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים.

ספרא: שאת זו שאת . בהרת זו בהרת . ספחת זו שני לבהרת . "ומראה** הנגע עמוק" שני לשאת . מה לשון שאת? מוגבהת כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה. מה לשון עמוק? עמוקה כמראה חמה שהם עמוקים מן הצל. מה לשון ספחת? טפילה שנאמר ספחיני נא אל אחת הכהונות 

מלבי"ם: בהרת היא-- המראה המבריק ביותר מלשון "בהיר היא בשחקים" והמראה הבלתי מבריק כל כך קורא בערכה בשם "שאת" ־ מלשון "ירום ונשא וגבה מאד" כי המראה הכהה נראית נגבהת נגד הבהירה ממנה וז"ש שאת זו מוגבהת (כצ"ל וכ"ה בר"ש ובסמ"ג ולא כמ"ש בספרים מובהקת) וספחת היא דבר הטפל כמו ונספחו על בית יעקב.


 וממ"ש שאת או ספחת משמע שמדבר בדבר הטפל לשאת וכן אמר בשבועות (דף ו' עמוד ב) אין ספחת אלא טפילה אשכחן טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנא לן? אר"ז נאמר לבנה בשאת ונאמר לבנה בבהרת. מה לבנה האמור בשאת יש לו טפילה אף לבנה האמור בבהרת יש לו טפילה. במתניתא תנא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהר׳ ל״ל כשם שטפילה לשאת כך טפילה לבהרת מבואר שעיקר ספחת נאמר על שאת. ולפ״ז מ״ש בספרא ספחת זו שני לבהרת הוא הפך הפשוט והפך מדברי הגמ׳! וגם יפלא שבגמ׳ לא הזכירו ברייתא דפה ולא הדרוש של ומראהו עמוק והר״ש נדחק שברייתא דפה אתיא כר״מ (ריש נגעים ולקמן פרשה ב' מ"ד ) ולא ידעתי מה הועיל בזה דגם לר״מ עיקר שם ספחת אשאת קאי: 

ומצאתי בירושלמי ( פ״ק דשבועות) שם הביא ברייתא דפה ככתבה וכלשונה ומסיים עליו אר״א זו דברי ר״י ור״ע אבל דברי חכמים שאת ובהרת אחת. ספחת שניה לזה ולזה מתניתא אמרה כן נעשית כספחת שאת ספחת עזה


 ולהבין סתום בסתום ולשום חקרי לב לפלגות דברי הרמב״ם שפסק ( בפ׳׳א מה׳ ט״צ) שכל הד׳ מראות מצטרפות זו עם זו  שהתפלא עליהם הכסף משנה שהם נגד דברי הגמ׳ ולהבין גם דברי הגמ׳ אשר הק׳ בה התוס׳ והמפ׳ כמה קושיות ונמצא לה פתרון אחר כפי שטת הרמב״ם ז׳׳ל 


אומר בזה, שלדעת חכמים אשר שנו במשנה "בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שני׳ לה כקרום ביצה" אין כאן ד׳ מדרגות בענין כמות הלובן, זה למטה מזה, רק שני איכיות שבכ״א יש שני כמויות-- רצוני שלדעת חכמים בהרת ושאת הם שני מינים מפורדים: לובן מזהיר ולובן בלתי מזהיר. הבהרת היא המראה היותר לבן במין הלובן המזהיר ונקרא בהרת ע״ש זהירתו וצהירתו כמו בהיר היא בשחקים והאור מזהיר ומתנוצץ והוא כשלג שמזהיר. ותולדתו היא סיד ההיכל שמזהיר ג״כ שאינו חזק כשלג. והשאת היא מין לובן אחר, הבלתי מזהיר, והיותר חזק במין זה היא צמר לבן, ונקרא שאת שנראה מנושא נגד הבהרת המזהיר, כצל נגד החמה. ותולדתו היא קרום ביצה שהיא מדרגה השני׳ בלובן הבלתי מזהיר. אמנםף בין בהרת ושאת אין שם מדרגות בענין הכמות-- כי שניהם שוים בכמות הלובןף כי הם שני מיני לובן מפורדים שלא יצדק לשום ערך ביניהם לאמר שהשלג הוא יותר לבן מן הצמר כמו שא״א לשים ערך בין הלובן ובין הירוק. וכן א״א לשים ערך בין סיד וקרום ביצה בהיותם מינים מפורדים

 אבל דעת ר"ע שארבעה אלה הם ד' מדרגות בכמות, שבהרת חזק מצמר, וצמר מסיד, וסיד מקרום ביצה. ולפ"ז מה ששואל בגמ' "אשכחן טפילה לשאת. טפילה לבהרת מנ"ל?" יצדק לשיטת חכמים ששאת ובהרת הם שני מינים שוים במעלה כמש"ש אר"ח משל דרבנן למהד"ד לתרי מלכי ותרי אפרכי מלכו של זה למעלה ממלכו של זה וכו' ופריך האי זה למעלה מזה וכו' אלא מלכו של זה למעלה מאפרכיא דנפשיה ומלכו של זה למעלה מאפרכיא דנפשיה-- ר״ל, אבל שני המלכים הם במעלה אחת, וכן שני האיפרכיות.


 ובזה יש מקום לומר שספחת השאת טמא ולא ספחת הבהרת והוצרך ללמד ממה שהטיל ספחת באמצע. לא כן לר״ע, שלדעתו הולכים המדרגות ארבעה לפי הכמות. אם נאמר דספחת קאי על שאת לבד ממילא יהיה זה סיד ההיכל שהוא אחר השאת בכמות. ואף שסיד היא תולדות הבהרת באיכות, הלא לר״ע לא אזלינין בתר האיכות רק אחר הכמות. וז״ש בספרא ( דסתמא הוא אליבא דר"ע ) ספחת זה שני לבהרת ר״ל אם יכתב רק ספחת לבד, נאמר שספחת השאת היא סיד ההיכל, שהיא לפי האמת שני לבהרת באיכות כי הוא אחר השאת בכמות (לא אחר הבהרת שרחוק ממנו ב׳ מדרגות) וקרום ביצה לא נדע כלל. כי אי אפשר לומר שספחת השאת קרום ביצה, שרחוק ממנו ב׳ מדרגות ויהי׳ מדרגה ד׳ טמא ומדרגה ג׳ טהור, כלפי לייא! לכן כתב "ומראה הנגע עמוק" שמזה מרבינין מראה כסיד ההיכל ( כמו שית׳ בס׳ נב ) וממילא מיותר ספחת על קרום ביצה שהיא שני לשאת. וית׳ זה היטב לקמן סימן נ״ב.


 ולפ״ז לר״ע שני לבהרת ושני לשאת שניהם הם ספחת השאת ר״ל ששני אבות הם-- בהרת ושאת, ואחר השאת עוד ב' מדרגות למטה שטמאים מריבוי הכתוב. וז"ש בירושלמי על ברייתא זו "זו דברי ר"ע ור' ישמעאל" רצונו לומר שס"ל זה למעלה מזה, "אבל לדברי חכמים שאת ובהרת אחת"-- ר"ל שניהם שוים במדרגה, וספחת היא שניה לבהרת ושניה לשאת שג"כ  שוים במדרגה והי מינייהו מפקת. ועז"א מתניתא אמר כן (כיון על הברייתא שהובא בגמ' "הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר כשם שיש תולדה לשאת כך יש תולדה לבהרת) וז"ש נעשית ספחת שאת ספחת עזה ר"ל מן ברייתא זו מבואר שספחת עזה היא מדרגה שוה עם ספחת שאת עד ששניהם נכללים בשם ספחת אשר לא יתכן לומר כן לר"ע


 ?ובזה יתבאר לך סוגית הגמ׳ דשבועות "אר"ח מאן תנא מראות נגעים דלא כר״ע, דאי כר״ע דאמר מראות נגעים זה למעלה מזה א״כ טהרת סיד ההיכל מלצרף. בהדי מאן לצרפי׳. לצרפי׳ בהדי בהרת, איכא שאת דעדיף מיניה. לצרפיה בהדי שאת, לאו תולדה דידי׳ היא."-- ר״ל שבאמת לר״ע דאמר זה למעלה מזה לית לי׳ הבדל האיכות כלל רק הבדל הכמות וסובר דכולם מין אחד הם ואין צמר משונה משלג במה שזה מזהיר וזה אינו מזהיר רק שמה ששלג מזהיר היא מדרגה כמותי חזק בלובן נגד לובן כמוהו הבלתי מזהיר, ולדידיה סיד וקרום ביצה שניהם תולדות השאת, ומרבינן להם מן ספחת ומראה עמוק כמ״ש בספרא אבל אם נאמר דמתניתין כר״ע, ור״ע ס״ל גם הבדל האיכות, א״כ טיהרת סיד ההיכל מלצרף ר״ל אין לו אב שיצא ממנו ויצורף אליו לענין טומאה (ואין פירושו שיצרף כשיעור, שבאמת כל הד׳ מראות מצטרפים כדעת הרמב״ם רק פי׳ שיצורף אליו להיות ספחת וטפילה שלו וכפי' הרמב״ן בפרושיו) שאם תרצה לצרפו בהדי בהרת, ר״ל ללמדו מן בהרת-- איכא שאת דעדיפא מיני׳ וא״א שתהיה ספחת הבהרת אחר שהטפל לבהרת יהי׳ שאת שהיא אחריו וראוי שהטפל לבהרת יהיה לובן הדומה לשאת במדרגה. וכן א״א לצרפו שיהי׳ טפילו של שאת אחר שהיא מין אחר. ומקשה א״ה קרום ביצה נמי בהדי מאן לצרפי׳ ר״ל דהי״ל להקשות גם על קרום. ומשיב, שעל קרום ל"ק אחר שרבתה תורה ספחת לשאת ואי אפשר לומר שהיא סיד היכל, שהיא מין אחר על כרחך היא קרום ביצה שהוא אחריו, אבל על סיד קשה דהא ספחת הבהרת אין מפורש במקרא ולר״ע צ״ל שהיא ספחת השאת כנ״ל ובאמת אינו בר מיני׳ 

ולפ״ז מ״ש הרמב״ם שכולם מצטרפין אין סתירה לדבריו ממה שמק׳ בגמ׳ בהדי מאן לצרפי׳ שאינו לענין צירוף חצי שיעור רק לענין צירוף שתהיה טפילה שלו (וכשתעיין תראה שדעת הראב״ד בהשגה א׳ פ״א מה' ט״צ דלרבנן סיד ההיכל וצמר כי אהדדי נינהו בכמות רק שנוטים זה מזה באיכות והכי אי׳ בשבועות ר״ל כי הוא היה גורס כגי׳ המאור במשל דר״ח למהד"ד... מלכו של זה למעלה ממלכו של זה ומאפרכי׳ דנפשי׳ ואפרכי דנפשי׳ כמלכי׳ דאידך ולדעת המאור שההבדל במשמושן היא ג״כ קרוב לזה. והרמב"ן השיג עליהם ולדעתו הם גדולים זה מזה בכמות וזה ג״כ דעת הרמב״ם ובכ״ז ס״ל שהם שני סוגי איכיות מפורדים וע״ז סובבים המשלים שבגמ׳ ועפ״ז יל״פ סוגיות הירושלמי רק שאכמ״ל יותר 



יום רביעי, 15 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן לט

ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים.

ספרא:  והיה מלמד שהם מצטרפין זה עם זה לפטור ולהחליט ולהסגיר 
--------------------------------------

מלבי"ם:  כבר בארנו (פ׳ שמיני ס׳ קמ״ה) שכ״מ שיזכיר פעל אחד על שנים ושלשה דברים ידבר לרוב בלשון רבים ואם ידבר בלשון יחיד ירמוז איזה צירוף שיש להדברים בצד מה וכמ"ש אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור שמצטרפין זע״ז וכן במ״ש והיה בלשון יחיד למדו שמתאחדים ע״י צירוף (והיינו שני האבות או אב ותולדה דידיה מצטרפים לשיעור להר״ש והרע״ב ולהרמב״ם כולהו מצטרפים).    וכן בספרא (פי"ד מ"ב) והיה הנגע ירקרק או אדמדם שמצטרפים     ומ"ש לפטור ולהחליט מפורש באורך פ"א דנגעים מ"ג

נגעים - פרק א - סימן מ

ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים.  ג וראה הכהן את-הנגע בעור-הבשר ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמק מעור בשרו--נגע צרעת, הוא; וראהו הכהן, וטמא אתו.

ספרא: בעור בשרו . בעור בשר של נראה. מכאן אמרו בהרת עזה נראית בגרמני כהה . והכהה בכושי עזה . ר׳ ישמעאל אומר בית ישראל הריני כפרתן הרי הן כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים אלא בינונים . ר״ע אומר יש לציירים סממנים , שהם צרים צורות שחורות לבנות ובינונות. מביא סם בינוני ומקיפו מבחוץ ותראה כבינוני. ר׳ יוסי אומר כתוב א׳ אומר בעור בשרו וכתוב אחד אומר בעור הבשר מצאנו שמראות נגעים להקל אבל לא להחמיר רואה הגרמני בבשרו להקל נמצא מקיים בעור בשרו. והכושי כבינוני להקל נמצא מקיים בעור הבשר וחכ״א זה וזה בכבינוני

מלבים:  והיה בעור בשרו-- ואח״כ אמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר בלא כינוי. ודעת הת״ק דכיון שבכל הפרשה כתוב בעור בשרו בכינוי אזלינין בתר עור בשרו של נראה ( וגרמוני שהוא לבן ביותר פוטרין אותו גם בבהרת עזה ואת הכושי מסגירין גם בנגע כהה) ומ״ש בעור הבשר היא לדרוש שית' (פרק ב׳ מ״א. 

ודעת ר׳ ישמעאל ור״ע וחכמים שמ״ש בעור בשרו הוא דרך הלשון ולא נלמד ממנו דבר רק ממ״ש פעם א׳ בעור הבשר מורה שאזלינין בתר כל אדם . ולהראב״ד הביאו התוי״ט יש חילוק ביניהם דלר׳ ישמעאל לא יצויר טומאה בגרמוני וכושי ולר״ע וחכמים יכולים לעמוד עליהם והוא לר״ע ע״י סמנים ולחכמים א״צ להקיף סמנים רק לשער כאדם בינוני כי ר״ע ס״ל שאחר שכתוב וראה הכהן את הנגע דצריך שיהי' עיניו בה בשעת ראיה וא״א לראות ולשער רק ע״י סממנים וחכמים ס״ל דיוכל לראות ולשער כבינוני. ועיין לקמן (סימן מד). ור' יוסי (ובמשנה גרס ר' יהודה) ס"ל שיתקיימו שני הכתובים ושניהם להקל דספק נגעים להקל (כמ"ש פרק ב משנה ב) ודברים אלה כולם מובאים בנגעים (פרק ב משנה א

יום שלישי, 14 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן מא

אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים


 ספרא: והיה בעור בשרו [נגע] מלמד שהוא מצטער ממנו. ומנין שאף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו ת"ל לנגע


מלבים:  השאת והבהרת הם שמות מציינים שינוי המראה שנתחדשה בעור ושם ננע מציין המכה והמכאב. "עוד נגע אחד אביא על פרעה". "נגוע מוכה אלקים ומעונה" ( ישעי׳ נג ) ויען יצויר שיתחדש שינוי בעור שלא ע״י מכה ומכאב אמר שיהיה נגע וז״ש מלמד שהוא מצטער ממנו. ובמ"ש לנגע בלמ"ד היינו שהיה נגע ניכר לכל עד שהכל רואים שהוא מצטער מזה ששימוש הלמ"ד אחר מלת "והיה" (במקום שלא יורה התהפכות דבר לדבר) יורה שהוקבע לדבר כך, כמו והיית לאב המון גוים, והיה ה' לי לאלקים. וז"ש ומנין שאף אחרים וכו' ת"ל לנגע

יום שני, 13 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן מב

אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים

 ספרא:  "צרעת"-- כגריס. הלא דין הוא, טימא כאן וטימא במחיה, מה מחיה כגריס אף כאן בגריס. לא אם אמרת במחיה שהיא צריכה כעדשה תאמר בשיער לבן שאין מקום שיער לבן צריך כלום?! ת"ל "צרעת"-- כגריס
--------------------------------

מלבי"ם:  לנגע צרעת: כתב מהר״ע ספורני הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא, ופעמים צרעת נושנת היא, ופעמים נגע הוא, כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החולאים עתות התחלה ותוספות ותכלית אם ירפא החולי תהי׳ לו ירידה. ג״כ ויקרא להתחלה ננע בלבד. ולתוספות נגע צרעת וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהי׳ בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק עכ״ד ואמת שבטהרה אמר תמיד וטהר את הנגע ובכ״ז מצאנו ג"כ והנה נרפא נגע הצרעת וכן בימי ההסגר ובטומאה לפעמים קורא אותו נגע ופעמים צרעת ופעמים נגע צרעת. אולם חכמינו האמתיים היה להם בזה חוקים אמיתיים נאמנים ששם נגע יציין לרוב את השער לבן ושם צרעת יציין לרוב טומאת המחיה שכן תראה שבכל פרשת המחי׳ השתמש בשם צרעת-- "נגע צרעת כי תהיה", "צרעת נושנת היא", "ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת", וכן כולם אבל בפ׳ שער לבן קראו לרוב בשם נגע וכן אמר בספרא (מצורע פרשה א׳ משנה ו׳) "והנה נרפא הנגע" זה שער לבן. "הצרעת" זה המחיה. וכן בספרי (פר׳ תצא) "השמר בנגע" זו שער לבן, "הצרעת" זו מחיה. וכן דרש לקמן סימן נ״ג ובכ״מ כמ״ש באילת השחר (כלל תעח) וכששינה והזכיר שם צרעת ע״כ בא ללמוד איזה דבר מדין המחיה ודרשוהו לרוב על שיעור כגריס כמו שלמד גם לקמן פ"ג מ"א, פ״ז מ״ט , פי"א מ"ח, פי״ד מ"ד משם צרעת שהיא כגריס. כי שיעור כגריס מפורש במחיה כמו שלמד בספרא (פרשה ג מ"י ומי״א) ממ״ש "ומחית בשר חי בשאת" שתהיה המחיה שהיא כעדשה באמצע השאת וכשני שערות מקיפים על עדשה מכל צד היא שיעיר גריס.       ושואל ל״ל קרא הלא נלמד מבנין אב משם. ומשיב דשם א״א בענין אחר כיון דשיעור המחיה כעדשה וכשני שערות הנגע סביבו בהכחר היא כגריס אבל השער לבן אין לו שיעור, ונאמר שדי בנגע כ"ש. ומה שק' עמ"ש בספרא (פ"ג מ"א) בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס יתבאר שם סימן עה 

יום ראשון, 12 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן מג

ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים

ספרא:  והובא אל אהרן הכהן. אין לי אלא אהרן עצמו, מנין לרבות כהן אחר ?ת"ל הכהן. מנין לרבות בעל מום? ת"ל מבניו. או יכול שאני מרבה חללים? ת"ל הכהנים-- יצאו חללים. ומנין לרבות כל ישראל? ת"ל או אל אחד. אם סופינו לרבות כל ישראל מת"ל או אל אחד מבניו הכהנים? אלא ללמד שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן. הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אעפ"י שוטה אמור  טמא והוא אומר טמא. אמור טהור.

 דבר אחר מה ת"ל או אל אחד מבניו הכהנים. לפי שנאמר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע-- הקיש ריבים לנגעים-- מה נגעים במום אף ריבים במום, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה, ק"ו אם ממונו בשלשה אינו דין שיהיה גופו בשלשה ת"ל או אל אחד מבניו הכהנים מלמד שכהן אחד רואה את הנגעים
-----------------------------------------
מלבים:  והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים כתב הראב״ע טעם אהרן הוא הכהן המשוח תחתיו. וטעם אחד מבניו הכהנים ההדיוטות שנמצאו חוץ למקדש. וטעם הכהנים שלא יהיו הפסולים וחז״ל דקדקו כפי האמת עכ״ד . אולם הם העמיקו יותר ודבריהם בנוים על שלשה כללים

כלל א-- בכ״מ שיזכיר דין הנוהג לדורות ויאמר שיהי׳ המעשה ע״י אהרן יכוין על הכ״ג העומד במקום אהרן. כמו בכל מעשה עבודת יוהכ׳׳פ שהזכיר העשי׳ באהרן ופי' הכ״ג . ובכ"מ שיזכיר אהרן ובניו . פי׳ הכ״ג שעומד במקום אהרן והכהנים ההדיוטות שעומדים במקום בניו, כמו "והנותרת ממנה  יאכלו אהרן ובניו", "זה קרבן אהרן ובניו" כמ"ש (בפ' צו סימן לט באורך) ודרך הכתוב להזכיר שם אהרן סתם תמיד (זולת במקום שמיחס את בניו אליו כמו פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן) ובמקום שיזכירנו בשם אהרן הכהן לא ידבר בו מצד שהוא כהן גדול שהיא מיוחד לשם אהרן, רק מצד שהוא כהן לבד . כמו "ונתתם ממנו תרומת ה׳ לאהרן הכהן" שהיא לכל כהן. "הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו" ששירות הלוי לא הי׳ מיוחד אל הכ״ג ( ומ׳׳ש את בגדי הקדש לאהרן הכהן (שמות לה ושם ??  ?? ) ללמד שהבגדים הם תנאי לכהונה בזמן שאין בגדיהן עליהם אין כהונתם עליהם ) ( וזה עפ״י הכלל שיסדתי [שמיני ס׳ מא ובכמה מקומות] שבכ"מ שכתכ תואר א' מיותר בא לתת איזה גדר ופי' ותואר הכהן, שבא שלא לצורך אחר שבכ"מ יודיענו בשם אהרן לבד, היא לדייק שמדבר רק מצד הכהונה לבד) וז"ש בספרא אין לי אלא אהרן עצמו (פי' הכ"ג שעומד במקום אהרן) מנין לרבות כהן אחר ת"ל הכהן. שממה שהוסיף שם הכהן ידעינן שר"ל כל כהן אף הדיוט, וכמו שבכל 
הפרשה אמר וראה הכהן.

כלל ב--  הנה בארנו (ויקרא ס׳ לח) שיש הבדל בין שם בני אהרן ובין שם הכהנים . ששם בני אהרן כולל כל מי שהוא מבניו אף החלל ובע״מ, ושם כהן לא יבא על החלל בשום מקום. והבעל מום לפעמים יתואר בשם כהן ולפעמים לא. ועפ"ז בארנו שיש הבדל בין אם אומר "בני אהרן הכהנים" ובין אם יאמר "הכהנים בני אהרן" שאם יאמר תחלה שם בני אהרן שכולל הכל, בא שם הכהנים אחריו למעט שם בני אהרן (כי שם השני מפרש את הראשון תמיד) -- לא כל בני אהרן רק הכהנים הכשרים וממעט חללים ובע"מ. אבל כשאומר "הכהנים בני אהרן" שבא שם בני אהרן לרבות לאו דוקא כהנים רק הוא הדין כל בני אהרן, מרבה בע"מ כיון שהם בני אהרן עיי"ש בפרטות.     אולם פה ששני השמות "מבניו" "הכהנים" שניהם באו להוסיף על שם "אהרן הכהן" וכיון שבמ"ש "אהרן הכהן" נכללו אף כהנים הדיוטות א"כ מה שהוסיף "מבניו" הוא לרבות אף כהנים פסולים לעבודה. ושם כהנים בא לפרש רק "כהנים-פסולים-שהם-כהנים" והוא הבע"מ לא אותם שאינם כהנים שהם החללים. [וזה עפ"י הגדר אשר שמנו (באילת השחר  סימן רל"ז) בענין אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט ויסודו בחכמת ההגיון דרשהו משם ותבין] וז"ש בספרא מנין לרבות בע"מ ת"ל מבניו. או יכול שאני מרבה חללים ת"ל הכהנים
כלל ג--  אולם על זה יקשה שלא היה לו לאמר "אל אהרן הכהן" כלל. רק "והובא אל אחד הכהנים בני אהרן" וכל מקום שהקדים שם הכהנים לשם בני אהרן מרבה בע״מ וממעט חללים כמו במ"ש "אמור אל הכהנים בני אהרן", וכמ"ש (ויקרא ס' הנ"ל) על זה משיב ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד. וזה   מוסד על כלל שלישי כי מצאנו שם המספר אחד בסמוך ובנפרד-- אחד [בפת"ח]  אחד [בסגו"ל קמ"ץ] וכשבא בסמוך יבא אחריו לפעמים מ"ם השימוש -- אשים את נפשך כנפש אחד [בפת"ח] מהם (מ"א יט)  ולפעמים ה' הידיעה-- אחד ההרים, אחד העם או בלא הא-- מאחד שבטיך [בפת"ח] וכבר העירותי על זה במאמר מיוחד ונתתי הבדלים ביניהם. ושורש הדברים עפמ"ש המדקדקים כי אחד [בפת"ח] ואחד [בסגו"ל קמ"ץ] הם שני משקלים: אחד [בסגו"ל קמ"ץ] היא ממשקל הכבדים כמו סבל, שבת [פת"ח קמ"ץ] רק שנשנתה לסגו"ל בעבור קמצות החי"ת כמו גחל [סגו"ל קמ"ץ], פחם [סגו"ל קמ"ץ]. והשני ממשקלים הקלים כמו נחש שחת .ולפעמים יבא שם אחד [בפת"ח] משם אחד [בסגו"ל קמץ] עיין בדבריהם באורך


  ולפ"ז שם אחד [סגו"ל קמ"ץ] בא להוציא השניות. אחד ולא שנים, כי הוא שם המספר. ושם אחד [בפת"ח], כשבא בסמיכות, משם אחד [בסגו"ל קמ"ץ] יבוא על האחד הנודע  (כמו שגדרתי גדר זה למעלה- סימן יד כלל ג-- בשם "שלשת" "ארבעת") כמ"ש אחד ההרים הר המוריה. אחד העם זה המלך. אבל  כשבא אחריו מ"ם שאז אינו סמוך ובא ממשקל הקל, מורה "כל אחד שיהיה"-- "יהי  נא דברך כדבר אחד מהם"  (מלכים א כב)  "גם אתה כאחד מהם" (עובדיה ) "ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר) פי' כל מי שיהיה וז"ש בספרי (תצא פסקא רפח) ויבמות (דף מד) כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם, מנין אפי' הם מרובים ת"ל ומת אחד מהם, שאם היה הכוונה אחד ולא שנים היל"ל אחד [בסגו"ל קמ"ץ] מהם, אבל אחד מהם פי' כל שיהיה ושם הארכתי בזה. וכן פה אמר אחד מבניו [בפת"ח] פי' כל מי שיהיה שאם היה אומר אחד הכהנים מבניו הייתי מפרש אחד המיוחד דהיינו כהן מורה הוראה. כהן חכם. אבל כשכתוב אחריו מ"ם, שאינו סמוך, פירושו כל כהן שיהיה אף כהן עם הארץ, אף שוטה רואה את הנגעים ומורה עפ"י דבר החכם. וז"ש ומנין לרבות כל ישראל ת"ל או אל אחד מבניו שלכן כתוב אחד במשקל הקל (שזה נודע מן המ"ם מבניו שמעיד שאינו סמוך) ללמד אפילו כהן שוטה ובזה מרבה כל ישראל ר"ל לענין ההוראה, שהישראל יורה הדין לכהן וזה מוכח ממ"ש אל אחד מבניו שאפילו כהן שוטה. ויען שנוכל לטעות שפירושו שמרבה כל ישראל לראות הנגע מקשה "אם סופינו לרבות כל ישראל מה ת"ל אל אחד מבניו" , ומשיב שזה לענין שתצא הטומאה והטהרה מפי כהן, רק כיון שדי אפילו כהן שוטה ממילא עיקר המורה הוא החכם שבישראל שהוא רואה ואומר לכהן:


ואגב ידעינין ג"כ שדי בכהן אחד משום שנוכל לטעות מהיקש נגעים לריבים . ומ״ש מה ריבים שלא בקרובים הוא דעת ר״מ וחכמים פליגי עליו כמ״ש בסנהדרין (דף לד) ובנדה (דף נון

יום שבת, 11 בפברואר 2012

נגעים - פרק ב - סימן מד

ג וראה הכהן את-הנגע בעור-הבשר ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמק מעור בשרו--נגע צרעת, הוא; וראהו הכהן, וטמא אתו


ספרא: "וראה הכהן את הנגע" שיהיו עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו. "בעור הבשר"-- הבינוני. "בעור הבשר" שיהיה רואה כל הבשר עמו כולו כאחד . ר' יוסי בר״י אומר מה ת״ל בעור הבשר שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפסיון שאם היה סמוך לראש ולזקן ולשחין ולמכוה,ולקדח המורדים אינו טמא


מלבים:  היה יכול לומר סתם "וראה הכהן" (כמ"ש בפסוק ח'. י'. יג'. כ'. וכדומה) או לאמר "וראהו  הכהן" בכינוי (כמ"ש בפסוק ה' כז' ובכמה מקומות) ולמה חזר את שם הפעול לחנם וכבר מבואר אצלינו (באילת השחר פרק טו) שבכל מקום שיחזר השם יש בו טעם. פירשו חז"ל שראיה סתם כשלא יבא הפעול אחריו יהיה ראיית העין לבד. "וירא ה' וינאץ". "ובהשחית ראה ה' וינחם". עד שיבא לפעמים על ראיית השכל כמ"ש במו"נ (ח"א פ"ד). וכשיאמר "וראהו" או "וראה אותו" יש לפרשו שיראה את האדם המנוגע, לכן אמר שיראה את הנגע דוקא ויתן עיניו בו בשעת ראיה.

ומ״ש בעור הבשר שהיא מיותר לגמרי. מפרש שמ״ש "בעור הבשר" מוסב על פעל "וראה" . שיראה את הנגע כמו שהוא בעור הבשר ויראה את הבשר שסביבו ג״כ ועפי״ז הוסיף ריב״י שצריך שיהי׳ החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון ובתוספתא ריב״י אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאזן לחוטם לפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר וכולי, ולדעת הרמב״ם ( פ"ו מה׳ נגעים ה״ג) היא דבר אחד עם הת״ק . ולכן פסק (בפ״ט ה״ד) גם כת"ק, ולא כרי״ק שכ׳ שס״ל דפליגי את״ק. והראב׳׳ד חולק וס״ל דאין הלכה כריב״י

וממ"ש "בעור הבשר" ולא אמר כמו בכל מקום "בעור בשרו" בכינוי דס"ל  דמשערין באדם בינוני והיא כדעת חכמים ונתבאר למעלה (סימן מ 


נגעים - פרק ב - סימן מה

ג וראה הכהן את-הנגע בעור-הבשר ושער בנגע הפך לבן, ומראה הנגע עמק מעור בשרו--נגע צרעת, הוא; וראהו הכהן, וטמא אתו.

ספרא: "ושער" מיעוט שער שתי שערות
-----------------------------------------

מלבים:  יש הבדל בין שער [בציר"י] ובין שערה [בפת"ח קמ"ץ].    שם שער היא שם הקיבוץ ולא יבא על היחיד כלל כי זה ההבדל בין שמות המינים ובין שמות הקיבוץ, ששם המין יבא על היחיד ועל הרבים כמו "ויהי לי שור וחמור" שבא על הרבים כפרש"י שם, ובא גם על שור וחמור אחד.     לא כן שם הקיבוץ שעקר הנחת השם על דבר המקובץ מאחדים רבים, ולא יבא על האחד כלל כמו-- "ארץ חטה ושעורה", "והפשתה והשעורה נוכתה", "ודם ענב תשתה חמר". וכן שם שער בא רק על קיבוץ שערות-- "כולו כאדרת שער", "איש בעל שער", "קדקד שער". ובסמיכות "גדל פרע שער ראשו", "ושערך צמח".       אבל שם שערה מורה שערה אחת-- "קולע אל השערה" (שופטים כף) ובסמיכות "תסמר שערת בשרי" (איוב ד) ר"ל כל שער בפני עצמו נעשית כמסמר.       ושערות היא ריבוי מן שערה כמו שכתב בעל מקנה אברם (בשער השמות במשקל פעל[פת"ח קמ"ץ] ) שבא ממנו שם הרבים. אבל מן שער [ציר"י קמ"ץ] לא נמצא שם ריבוי. ויש הבדל בין כשאמר "ואמרטה משער ראשי" (עזרא ט) שפי' קצת מן השער ובין מ"ש "אם יפול משערתו ארצה" (מ"א א) שר"ל אף מקצת מן שערה אחת לא יפול  (ונמצא עוד שם "שער"  [פת"ח פת"ח] והיא שם הזכר מן שערה כמו נער נערה, ובא ב' פעמים בתנ"ך-- "שער הרגלים" (ישעיה ז) "שערך כעדר העזים" (שה"ש) והיא על שער הבלתי מורגל כמו שער הרגלים ושער המליצי שנז' בשיר) ומה צדקו דברי חז"ל במ"ש מיעט שער ב' שערות כי אא"ל שערה אחת שאז היל"ל "ושערה בנגע". ולא שר"ל כל השערות שאז היל"ל "ושער [שב"א פת"ח] הנגע" או "ושערו" אבל שער [ציר"י קמ"ץ] היא ריבוי סתמית שהיא לא פחות משנים. וכמ"ש (ויקרא ס' שכח) ובכ"מ. ואמר (בפסוק ד) ושערה לא הפך לבן לרבותא שאף שער א' לא הפך מ"מ יסגיר.

נגעים - פרק ב - סימן מו

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ

ספרא: בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה ושוכב בתוכו
------------------------------------

מלבים: ושער בנגע הפך לבן: אם היה אומר "ושער הפך לבן" היה משמע כל שנמצא שער לבן אף חוץ לנגע היא סימן טומאה. לכן אמר "ושער בנגע" להטיל תנאי שיהיו שורש השערות בנגע עצמו. ובכל זאת אין צריך שישכבו כל השער בנגע דא"כ היל"ל "ושער הפך לבן בנגע" שאז היה מלת בנגע נשוא המאמר שצריך שהשער יהיה כולו בנגע אבל כשאמר ו"שער בנגע" היינו השער אשר בנגע יהיה "הפך לבן"-- לא שישכב בנגע. וכן דריש בספרא (פרשה ה משנה ה) על ובו שער צהוב דק

נגעים - פרק ב - סימן מז

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. 


ספרא: "בננע הפך לבן" לא הקודם מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא . ואם שער לבן קודם לבהרת טהור. ואם ספק טמא ר' יהושוע אומר כהה

מלבים: ושער בנגע הפך לבן: פעל "הפך" לא בא רק על השינוי. אם שינוי מקום או מצב: "הפך פניו", "הפך ידו", "ויהפך את הערים". אם שינוי תכונה ואיכות: "הפך ים ליבשה", "הפך לבם לשנוא עמו". ובמכלתא (בשלח דף כף) "ויהפך לבב פרעה" לשעבר וכולי, ולא יצדק על דבר שלא נעשה בו שינוי. וז״ש הפך לבן לא הקודם שאם היה לבן מתחלתו לא יצדק פעל הפך והיל״ל ושער בנגע לבן:

 ועדיין יצויר שהיה ההיפוך בתחלה שהיה שחור ונהפך ללבן ואח״כ בא הנגע . אך הלא אמר בנגע הפך לבן משמע שהנגע הפכה את השער . ודע כי פעל הפך מצאנוהו עומד׳ ויוצא . "כאשר הפך איש מעל מרכבתו" ( מ"ב ה ) הפכו ביום קרב ( תהלות עח)-- עומד. "הפך לבם לשנוא עמו" ( שם קה ) "הפך את מימיהם לדם" ( שם שם)-- יוצא . וכ"מ שהוא עומד נפרשהו יוצא בגוף הפועל "כאשר הפך איש" פי׳ הפך א״ע, "הפכו ביום קרב"-- הפכו א״ע. וזה לא יצדק רק בבעל בחירה הפועל בעצמו וממילא פה היא יוצא בהכרח שהנגע הפכה אותם. ומזה מבואר שאם שער לבן קודם לבהרת טהור.

 ופלוגתא דת"ק ור"י מובא (במשנה יא דנגעים פ"ד) ובכ"מ בש"ס. וי"ג בדברי ר"י קיהה בקוף ועי" בתוי"ט ובתוס' בכ"מ בש"ס פלפלו בזה ואכמ"ל. ופירושו שר"י קיהה וטיהר

נגעים - פרק ב - סימן מח

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. 


ספרא:  ושער בנגע הפך לבן מכאן אמרו שתי שערות עקרן משחיר וראשן מלבין טהור. עקרם מלבין וראשם משחיר טמא. וכמה יהא בלבנונית? ר״מ אומר כל שהוא וחכ״א כשיעור. רמ״א שלא יהיו בני אדם מדמין שבכולם הם נדונים אלא חוד שער לבן מטמא ושאינו לבן טהור

מלבים: ושער בנגע הפך לבן: פעל "הפך" כשבא על שינוי איכות בא אחריו תמיד שימוש הלמ"ד "הפך ים ליבשה",  "הפך את מימיהם לדם", "והפכתי אבלם לששון", "והפכתי חגיכם לאבל", "ויהפך לדם יאוריהם" וכדומה וכן היה ראוי שיאמר-- "הפך ללבן" בלמ"ד. ואמרו חז״ל ששימוש הלמ״ד מורה שנתפשט השינוי בכולו. ונהפכו לדם (שמות ז) ונהפכו נחליה לזפת (ישעי׳ לד) שזה שימוש הלמ״ד להורות הגבול שאליו. אבל כשאמר "הפך לבן", בלא שימוש הלמ״ד, מורה שהתחיל להתהפך אף שלא נהפך כולו וז״ש בספרא מכאן אמרו וכו' עקרם מלבין וראשם משחיר טמא וכמה יהא בלבנונית רמ״א כל שהוא רש״א כשיעור. שלדעת ר״מ גם בכל שהוא מקרי היפוך. דעת ר״ש צריך שיעור שיקרוץ הזוג ( כמ״ש מ״ד פ״ד דנגעיםשהוא שיעור שער כר״ע בנדה (פ״ו מי״ב). ובכל זאת יצדק גם לר״ש מה שלא אמר הפך ללבן דאז הי׳ משמע כל ארך השער. ולכן בפסוק טז וי״ז אמר "או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן" . "והנה נהפך הנגע ללבן". כי שם צריך שיהפך כולו. ולכן אמר פה "הפך" ושם אמר "נהפך" בנפעל ששם נהפך לגמרי

נגעים - פרק ב - סימן מט

 ספרא: "לבן"-- לא אדום ולא ירוק ולא שחור. אוציא את כולם ולא אוציא שער צהוב . ודין הוא מה אם שער לבן שאינו סימן טומאה בנתק הרי הוא סימן טומאה בנגע שער צהוב שהיא סימן טומאה בנתק אינו דין שיהא סימן טומאה בנגע ת״ל שיער לבן ולא צהוב

מלבים: שיער לבן. ולא מראה אחרת . וזכר לדבר מוזכר בפ' נגעים "שיער לבן" ארבעה פעמים (פה. ופסוק י. ופ"כ. ופכ"ה) וממעט אדום ירוק שחור צהוב

נגעים - פרק ב - סימן נ

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. 

ספרא:  "ומראה הנגע עמוק"-- אין ממשו עמוק
---------------------------

מלבים:  המראה אינו אמיתת הדבר כמו שהיא בעצם המושג, רק כפי שנדמה לעצם המשיג-- "ומראה הכבוד" לא הכבוד עצמו . "כמראה אבן ספיר", "כמראה אדם עליו מלמעלה" (יחזקאל א) לא אדם ממש רק כן נדמה למשיג. וכן אחר שבכל פרשת נגעים אמר מראה הנגע עמוק מבואר שאין ממשו עמוק רק נראה ונדמה לעין המשיג

נגעים - פרק ב - סימן נא

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ. 

ספרא: "מראה הנגע עמוק" אין מראה שער לבן עמוק

מלבים: כבר כללנו (ויקרא סימן ל'  ובאה״ש  פרק טו) שאין מתפארת הלשון לחזור את השם בכל פעם. ופה שכבר הזכיר שם נגע בפסוק זה שני פעמים . למה כפל שלישיה . והיל"ל "ומראהו עמוקכמ״ש בשחין (פסוק כף) "והנה מראיה שפל" . ובמכוה אמר "ומראיה עמוק" בכינוי . והשיבו חז״ל מפני שפה באו שני שמות . ושער בנגע . ונטעה שכינוי "מראהו" מוסב על השער לבן, לכן אמר "מראה הנגע עמוק" אבל מראה לובן השער אינו צריך שיהיה עמוק. לא כן בשחין אמר "מראיה שפל ושערה" ואין מקום טעות. ובמכוה אמר "והנה נהפך שער לבן בבהרת ומראיה עמוק" שכינוי מראיה נקבה ובהכרח מוסב על הבהרת לא על השער שהיא זכר אבל פה שם נגע ושם שער שניהם זכר ויש מקום טעות לכן פי׳ ומראה הנגע . 

ויונתן תרגם בפסוק שאח״ז ושערי׳ לא אתהפיך למחוור כסידא . וגבי שאת ( בפסוק יוד ) ת׳ והיא הפכת שערא למחוור כקרוס ביצה. ( וכן תרגם בפסוק כה ) . דעתו ששער לבן של הבהרת צריך שיהי׳ כסיד שהיא תולדת הבהרת ושער לבן של שאת צריך להיות כקרום ביצה שהיא תולדות השאת ואין כן דעת חכמי המשנה והברייתות

נגעים - פרק ב - סימן נב

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ

ספרא:  "מראה הנגע" לרבות לו מראה רביעי. "הוא" אין לו מראה חמישי.

מלבים: ומראה הנגע עמוק. לפי דעת הרמב"ם (פ״א מה׳ ט״צ ה"ו ) כל ארבע מראות נגעים עמוקים מן העור וא"א ליישב הכתובים לפי דעתו דהא אמר "ועמוק אין מראיה מן העור והסגיר". ורש"י ז״ל שדעתו כדעת  הרמב"ם  וכתב כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה העמוקה מן הצל כתב על ועמוק אין מראיה מן העור לא ידעתי פירושו. אבל הלא גם בשחין וגם במכוה אמר "ושפלה איננה מן העור" . והרמב״ן רצה להסביר שע״י שאין בה שער לבן השער השחור מקבץ הראות עד שאין נראית עמוקה . וזה דבר רחוק דהא גם כשיש שער שחור הם רק שנים, ורק עקרם מלבין ואף שעומדים בשפת הנגע ויוצאים לחוץ די. ואיך יפעל זה על הראות?! 

ולכן דעת הראב"ד יותר נכונה שלא נאמר זה רק בבהרת , והשאת גבוה . וכ״כ הרלב׳׳ג שהשאת נראה גבוה, לא עמוק מן העור. וכ״כ בשאלתות (פ׳ מצורע) ולא מטמיא בהרת לבנה ותולדותה אלא דמתחזיא עמקא בבשרא דכתיב ומראהו עמוק מן העור ותניא כמראה חמה העמוקה מן הצל. ושאת ותולדותה לא מטמיא אלא אם מתחזיא גבוה מן כולא בשרא דתניא אין שאת אלא גבוה עכ"ד.  וראה כי בשאת לא הזכיר מראה עמוק, רק בבהרת. כי רק הלובן המזהיר נראה עמוק, לא הלובן הבלתי מזהיר . ולפי פשטות הכתובים יצויר גם בבהרת שלא יהיה עמוק אם העור מזהיר ג"כ שאז הבהירות בלתי מפזר הראות בנגע, כי הבהירות יצויר בכל הגוונים שנמצא  גם  מראה אודם או שחור מזהיר ובהיר, שלכן הוצרך לבאר אם בהרת לבנה היא, לאפוקי בהרת ממראה אחרת כמ"ש (פסוק יט) "בהרת לבנה אדמדמת". ופסוק לט-- "בהרות כהות לבנות" ר״ל כהות בלובן למטה מקרום ביצה ובכל זאת הם בהרות ר״ל לובן המבהיר. ועיקר העומק אינו מצד הלובן רק מצד הבהירות דהא אמרו כמראה חמה העמוקה מן הצל ובבבא בתרא (דף פד) מק' והא החמה אדומה, ומשני-- כמראה חמה שהוא עמוקה ולא כמראה חמה, שהחמה אדומה והנגע לבנה. וכן בנגעי בתים אמר "ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר".  וגם יצויר בהרת לבנה שמראיה בלתי עמוק כי זה תלוי לפי מצב הנגע והפעלותה בעור הסמוך ויחוס הגוונים זל"ז וכעדות הכתוב לפי פשוטו. והודיע לנו שגם אם אין בה שער לבן וגם לא פעל באיכותו עד שיראה עמוק נגד העור בכל זאת צריך הסגר. וכ"ש שצריך הסגר אם היא עמוקה ואין בה שער לבן.

 אמנם מ"ש פה "ומראה הנגע עמוק" הוא מיותר לפ"ז שהיה לו לומר רבותא יותר שאף שאינו עמוק, כל שיש בה שער לבן טמא [וכפי הפשט כתבה התורה בעניני נגעים כפי שהיא בטבע מציאותם, וידע, שכל שהגיע כח הנגע עד אופן שהפכה שער לבן, תפעול בעור עד שהיא עמוקה. ולכן כתב "ומראה הנגע עמוק" ר"ל שאז כן היא בודאי כי כן טבעה ובכ"ז לפי ההלכה ידענו שהעומק אינו מעכב לסימן טומאה רק שער לבן לבדובכ"ז לא נחה בזה דעת חז"ל דעדיין קשה למה כתבה התורה זאת אחר שהעומק אין מעכב ואינו תנאי לטומאה.  לכן אמר בספרא מראה הנגע עמוק לרבות לו מראה רביעי. והוא לפי מה שכתבנו למעלה (סי' לח) שממ"ש ספחת לא היינו יודעים  לשיטת הספרא (שהיא אליבא דר"ע) רק מראה אחד למטה משאת ובהרת שהיא מראה סיד ההיכל, לא קרום ביצה שיורדת שתי מדרגות . וחדש פה שכל שמראה הנגע עמוק, היא מראה טמאה, וידעינן מזה סיד ההיכל שדרכו ג״כ להיות עמוק. וכיון שידעינין מפה סיד ההיכל ממילא ספחת מיותר לרבות קרום ביצה . וז״ש בספרא (למעלה פרשה א׳ לח?) "ספחת "זה שני לבהרת "ומראה הנגע עמוק" זה שני לשאת. ופירושו, שאם הי׳ הכתוב  ספחת לבד הייתי מפרש שהיא שני  לבהרת . וע״י שכתוב "ומראה הנגע עמוק" שמזה ידעינן סיד ההיכל, ידעינן שספחת זה שני לשאת  (ודוגמא לנוסח זה נמצא בספרא בכ״מ) ובמ״ש "נגע צרעת הוא" מבואר אצלינו תמיד שכ״מ שבא מלת הוא בא לדייק-- רק הוא, לא זולתו (כמ״ש באילת השחר כלל קלה) בא למעט אם היא למטה מקרום ביצה אינו מראה טמאה, כי אין דרכו להיות עמוק אף בהיותו מזהיר. ולא יקשה על מה שכתבנו שלפעמים לא יהי׳ הבהרת עמוק מסבת העור שסביבו והלא משערים בעור הבינוני כר״י ור״ע (כנ״ל סי׳ מ) שזה לענין מראה הלובן לא לענין הזהירות שמזה לא דברו חכמים.  וגם שהתפעלות זה שיתראה עמוק יש בו גם תנאים אחרים ביחוס הגוונים כמו שהתבאר בחכמות המראות . וכדברינו תמצא מבואר בספרא לקמן (פרשה ד׳ מ״ד) עמ״ש בשחין "והנה מראה שפל מן העור" אמר מנין לרבות השוה והגבוה ת״ל ושפלה איננה מן העור.   (וכן פרק ז מ"ו ) עמ״ש במכוה "ושפלה איננה מן העור" אומר ז״ש לרבות את השוה וגבוה. הרי ביאר בפי׳ שאף שאיננה שפלה יסגיר. וגם שם צ״ל לדעת חז״ל שמ״ש "ומראה שפל מן העור" בא לציין שגם יתר המראות עד קרום ביצה מטמא. כי בשחין לא אמר רק שאת ובהרת, ובמכוה לא הזכיר רק בהרת וכלל כולם במ״ש "ומראיה שפל מן העור" שהיא עד קרום ביצה. ולכן אמר שם ( פ״ז מ"ט ) שמ״ש במכוה "ומראהו עמוק מן העור נגע צרעת היא" ממעט שא״ל מראה חמישית (וה״ה שלכן אמר בשחין "ומראהו שפל נגע צרעת היא") .והוא מתאחד עם דברי הספרא פה. וכן במ״ש גבי נתק "והנה מראהו עמוק מן העור" אמר בספרא (פרשה ה משנה ד׳) מנין לרבות השוה והגבוה ת״ל והנה אין מראה עמוק ושם ית׳











נגעים - פרק ב - סימן נג

 ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ

ספרא:  מראה הנגע עמוק מעור בשרו נגע צרעת הוא: מה ת"ל? לפי שנאמר (פסוק יא) "וטמאו הכהן לא יסגירנו" למדנו שאין מסגירין את המוחלט. מנין שאין מחליטין את המוסגר, ואין מסגירין את המוסגר, ואין מחליטין את המוחלט? ת"ל "לא  יסגירנו כי טמא" כל שנקרא עליו טמא, אין זקוק עליו. יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה, מוחלט בזה ומוסגר בזה, **מוחלט בזה ובזה ת"ל נגע וראהו, צרעת וראהו
---------------------------

מלבים: נגע צרעת הוא וראהו הכהן: יש פה שני זריות. (א) כלל בלשון להקדים תמיד את הדין ואח"כ את הטעם, כמו שבכל דיני קדשים יאמר תמיד הטעם לבסוף-- "מנחה היא", "חטאת היא", "קדש קדשים היא" ופעם א' שהקדים את הטעם אל הדין במ"ש באשם (צו ז א) קדש קדשים היא לפני הדין, יש על זה דרוש מיוחד (כמש"ש סימן ע"ט). וכן בדיני הצרעת יזכיר תמיד הדין "וטהרו הכהן" או "וטמאו הכהן" ואח"כ יזכיר הטעם-- "מספחת היא", "צרעת היא" וכדומה כמו שתראה בכל הפרשה (חוץ מלקמן פסוק כג ופסוק לז שיוצא מן הכלל, נדרש בספרא שם כמ"ש בסי' קי וסימן קמ וכן בסימן קסב) וכן היל"ל "וראהו הכהן וטמא אותו נגע   צרעת הוא".    (ב) זאת שנית, כבר בארנו (בסי' מב) ששם נגע מיוחד לסימן טומאה של שער לבן, ושם צרעת מיוחד לסימן טומאה של מחיה. ולכן בכל פרשת שער לבן הזכיר שם נגע ובפרשת מחיה הזכיר שם צרעת שהיא שמו העצמי. וא"כ ממ"ש פה "נגע צרעת הוא" מרמז גם על סימן טומאה של מחיה שנקרא בשם צרעת. ופי' חז"ל מפני שכבר למדנו (בספרא פרק ג משנה ג) ממ"ש "לא יסגירנו הכהן כי טמא הוא" שכל שנקרא עליו שם טמא, בין ע"י הסגר בין ע"י החלט, אין הכהן נזקק לו, בין להסגירו בין להחליטו, על נגע אחר או סימן טומאה אחר שנולד בו בעת ההוא וכמו שנבאר (בסי' עז) הכרח הלימוד הזה

 והיה  עולה על הדעת שכן הוא הדין בתחלה כשבא אל הכהן ויש לו שני נגעים, לא יזקק רק על נגע אחד (ויש בזה נפקותא לדינא כמ״ש התוי״ט פ"ד דנגעים משנה י' ד״ה תראה) לכן אמר "נגע צרעת הוא וראהו הכהן" שבשני השמות "נגע צרעת", כלל שני סימני טומאה-- של שער לבן שבשם נגע ושל מחי׳ שבשם צרעת. ובאר שיראה הכהן את הנגע ואת הצרעת. ולכן הקדים זה אל "וראהו הכהן וטמא אותו" כי באמת אחר שראה וטמא אותו משום סימן אחד אין לו לראות הסימן השני, רק קידם שטמא אותו אם יש בו נגע וצרעת, ירא׳ שתיהם ויטמא משום שניהם. וז״ש יכול לא יאמר הרי את מוסגר בזה ומוחלט בזה ת"ל נגע וראהו, וצרעת וראהו

נגעים - פרק ב - סימן נד

ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ


ספרא: "וראהו"-- כולו כאחת. שאם היה בראש חוטמו שופע הילך והילך, בראש אצבעו שופע הילך והילך, אינו טמא. מיכן אמרו עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם שאינם מיטמאים משום מחיה: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי דדים שבאשה . ר׳ יהודה אומר אף של איש. ר״א אומר היבולות והדלדולים והמסמרות אינן מטמאים משום מחיה

מלבים:  וראהו הכהן וטמא: מ"ש "וראה הכהן... וראהו הכהן" היא כפל מבואר. פי' חז"ל שמ"ש תחלה וראה הכהן את הנגע וכו' היינו שיראה פרטיה וחלקיה-- אם היא בעור הבשר, ואם שער הפך לבן, ואם מראיה עמוק. ומ"ש שנית "וראהו.. וטמא" היינו שקודם שיטמא אותו יש תנאי שיראה את הנגע בפעם א'. וכן במ"ש "עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ... וראית אותה" דריש בספרי ואי אתה רואה מקצתה, ואי אתה רואה חציה. עוד שם שהיה רואה הרחוק בקרוב שע"ז כפל הראיה. ובב"ר (פ"ט) "וירא אלקים את כל אשר עשה" מלך ב״ו וכו' אבל הקב״ה מביט בעליונים ובתחתונים ראי׳ אחת. וז״ש "וראהו"-- כולו כאחד. ומ״ש היה לו על ראש חוטמו וכולי כן הוא גם בתוספתא נגעים ומ״ש "מכאן אמרו" הוא מועתק ממשנה ( פ"ו דנגעים מ״ז ) ומובא בקדושין (דף כה) ומ״ש "משום מחיה" עי׳ בתוי״ט שם ג׳ טעמים לזה. ומ״ש אף היבלות-- כמו חרוץ או יבלת. ודלדולים-- תלתלי בשר. ומסמורות-- שהי׳ שם מורסות ונעשית כמסמר

נגעים - פרק ב - סימן נה

ג וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת-הַנֶּגַע בְּעוֹר-הַבָּשָׂר וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן, וּמַרְאֵה הַנֶּגַע עָמֹק מֵעוֹר בְּשָׂרוֹ--נֶגַע צָרַעַת, הוּא; וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, וְטִמֵּא אֹתוֹ


ספרא: "וטמא אותו"-- אותו הוא מטמא, ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן. אמר ר"ע שאלתי את ר' ישמעאל ואת ר' יהישיע בהולכים לנדבת-- תוך הסגירו מהו? אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן--טהור, לאחר חלוטו--טמא. התחלתי להביא להם ראיות: מפני מה עד שלא בא אצל הכהן טהור? לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה?! אף בתוך הסגרו, טהור עד שיטמאנו הכהן. לישנא אחרינא: א׳ עומד לפני הכהן וא' עומד בתוך הסגרו--טהור, עד שיטמאנו הכהן. אמרו לו יפה אתה אומר 

מאימתי הוא טהרתו? רא״א כשיולד לו נגע א׳ ויטהר ממנו. וחכ״א עד שתפרח בכולו, או תתמעט בהרתו מכרגיס
------------------------------------------------------------

מלבים: וטמא אותו-- כבר התבאר (באילת השחר סי' קן) שכ"מ שיתפוס מלת אותו תחת הכינוי, בא לדייק רק גוף הפעול בלא שינוי
וכן ממ״ש "אותו" תחת "וטמאו" בכינוי, דייקי חז״ל-- רק אותו כמו שהוא עם הנגע אשר בו, לא אם העביר הנגע, שאז אין בו הדבר אשר ראה הכהן לטמאו. והנה מזה אין מבואר רק שבשעת ראי׳ לטומאה צריך שיהי׳ הנגע בו, ונשאר השאלה על הצד שהסגירו ותלש הנגע בימי ההסגר, מהו? ודבר זה שאל ר״ע (ובמשנה ד׳ פ״ז דנגעים גרס שאלתי את ר״ג ור״י הולכים לגדווד) והשאלה היא אם ההסגר דומה כאחר טומאה או כקודם טומאה, והשיבו ששמעו דבר שעדיין יש ספק זה כי ממה ששמעו שעד שלא בא אצל הכהן טהור, משמע שאחר שבא אצלו והסגירו טמא. וממ״ש אבל לאחר חלוטו טמא, משמע שקודם חלוטו טהור אף שהיה מוסגר. ור״ע דן מסברה דכמו דעד שלא בא אצל הכהן טהור מפני שלא ראה הכהן סימני טומאה ־ הוא הדין בתוך הסגרו-- כיון שלא ראה הכהן סימני טומאה. ולשון ראשון שבספרא הוא לשון התוספתא ולישנא אחרינא היא לשון המשנה (ושניהם אחד).

 ומ"ש מאימתי הוא טהרתו (שם במשנה ובבכורות דף לד). ומ"ש ר"א  כשיוולד לו נגע אחר ויטהר ממנו דבזה אגלאי מלתא דחס רחמנא עליה ואם הייתה הראשונה הי' מתרפא ממנה ג"כ. וחכ"א עד שתפרח נגע השניה בכולה שאז ליכא למיחש למידי דגם אי הוה נגע ראשונה היתה נטהר בפריחה (ומיירי בתולש שער לבן, לא בהכוה המחיה שמחיה אינו נטהר בפריחק) או עד שתתמעט מכרגיס שאז הי' טהור בכל אופן