יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

נגעים - פרק י - סימן קמא

לח וְאִישׁ, אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרָם, בֶּהָרֹת--בֶּהָרֹת, לְבָנֹת
  לט וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה בְעוֹר-בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת--כֵּהוֹת לְבָנֹת:  בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר, טָהוֹר הוּא 


ספרא:  "בהק...טהור"-- מלמד שבהק טהור.   יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון? ת"ל הפורח טהור.   יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו? ת"ל "הוא".   יכול לא יטהר את הבהרת שיצאת ממנו אבל יטהר את הבהרת שנסמך לה? ת"ל "בהק הוא טהור הוא"-- הוא טהור ואין בהרת שיצאת ממנו ושנסמך לה טהורה אלא טמאה
-----------------------------------

מלבי"ם: בהק הוא פרח בעור טהור הוא: אחר שהשלים דיני נגעי עור בשר ושחין ומכוה ונתק יודיע שהמראות המטמאות הם רק מקרום ביצה ולמעלה אבל ממראה קרום ביצה ולמטה אף שהם בהרות ר״ל שהם ממין הלובן המזהיר וגם לבנות, בכל זאת אם יראה הכהן שהם "בהרות כהות לבנות" (פי׳ לבנות כהות, שהלובן כהה וחלוש למטה מקרום ביצה וכן דעת בעל הטעמים ששם הטעם המפסיק על מלת "בהרות" כי "כהות" היא תואר אל "לבנות") ידע כי אינו ממיני נגעים רק "בהק הוא", היא מן הנקודות הלבנות הנמצאים בעור. וז״ש בספרא למדנו שבהק טהור.        וכבר בארנו למעלה (סימן קג) שפעל פרח יבא על הפרות העצם והתרבותו שטרם יעשה פרי יוציא ציץ ופרח ובא בהשאלה על דבר הפושה ומתרבה ולא יבא על הויית העצם עצמו וע״כ פירשו חז"ל תמיד על הפשיון וכן פי׳ כאן מ״ש "פרח בעור" שפשה בעור, ותפס לשון "פרח" שגם אם פשה הוא טהור דהיינו אם הי׳ נגע והבהק פשה עליו, לא נחשב את הפשיון אל מין הנגע ויטמא הנגע משום פשיון כי הוא מין אחר וז״ש יכול וכולי יטמא משום פשיון ת״ל הפורח טהור.        ומבואר אצלינו תמיד שכ״מ שהוסיף  מלת "הוא" כמו "עולה הוא", "מנחה הוא", "צרעת הוא" דרשוהו חז׳׳ל (כמ״ש באילת השחר כלל קלה) ופה אמר "בהק הוא טהור הוא" דרשו מ״ש "בהק הוא" רק אם הוא עדיין בהק אבל אם נשתנה לבהרת--טמא, ולא אמרינין שהוא הבהק עצמו שהתחזק מראהו.   ומ״ש "טהור הוא" רק הוא טהור אבל אם בהרת סמוך לו טמא ולא אמרינן שהבהק יעיד שגם לובן הבהרת אינו לקותא, וז"פ הספרא



נגעים - פרק י - סימן קמב



מ וְאִישׁ, כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ--קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא 


ספרא: [ב] מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וניתק כל ראשו טהור? ת"ל "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא".   יכול יהא הזקן מעכבו?  ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש דבר אחר מפסיק ביניהם מעכבים זה את זה, הראש והזקן שאין ד"א מפסיק ביניהם אינו דין שיעכבו זה את זה?! ת"ל "ראשו"-- ראשו טהור ואין הזקן מעכבו.    [ג] או אינו אלא ניתק ראשו טהור, ניתק זקנו לא יהא טהור... ת"ל "ואיש" -- להביא את הזקן     [ד] או אינו אומר "איש" אלא להוציא את האשה ואת הקטן... ת"ל "הצרוע"-- בין איש בין אשה בין קטן.     [ה] אם כן למה נאמר "איש" להביא את הזקן. אם כן למה נאמר "ראשו"? ראשו טהור ואין הזקן מעכבו דברי ר' יהודה.  ר"ש אומר ודין הוא: ומה אם עור הפנים ועור הבשר שיש ד"א מפסיק ביניהם מעכבים זה את זה, הראש והזקן שאין דבר אחר מפסיק ביניהם אינו דין שיעכבו זה את זה?!   דבר אחר מצאנו בכל הראוי ליטמא בנגע הבהרת, מעכב את פריחת הבהרת אף כל הראוי ליטמא בנגע הנתק יעכב את פריחת הנתק... ת"ל ראשו טהור והזקן מעכבו
----------------------------------------

מלבי"ם: ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא: אחר שבאר מה שאינו נגע בבשר והם הבהרות הכהות שהם ענין טבעי, יבאר מה שאינו נגע בראש והוא מי שנמרט ראשו עד שנעשה קרח, לא מחמת נגע רק מסבה טבעית על ידי חולי או ע"י סם וכמו שיתבאר, ודינו כעור הבשר ליטמא בבהרת ולא בנתק.    והנה ההבדלים שבם יבדל הנתק מן הקרחת ית' בסימן שאח"ז. ויש עוד הבדל א' שהנתק המטמא אין דרכו לבא בכל הראש רק  בחלק ממנו, וסביב לו ובצידו יגדל השער. ואם שב ונמרט כל ראשו, הגם היה לו סימני הנתק שית' לקמן, בכל זאת יצא מכלל נתק אל כלל קרחת ודבר זה רמז הכתוב במ"ש "ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא" שבהכרח יבואר שנמרט אחורי ראשו, וזה קרוי קרח, ומפאת פניו נקרא גבח, וא"כ לא בא הדבר בדקדוק שהיל"ל "כי ימרט אחורי ראשו" דהא ראשו כולל גם כל הראש, כמו "בראשו נגעו", "וגלח את ראשו"... וכן שם "קרח" ו"קרחה" בא גם על כל ראשו כמו "עלה קרח" (מלכים ב ב) וגם מלת "כי" אינו כהלכה שהיל"ל מלת "אשר" כמו שבראתי כלל זה היטב למעלה (סימן ב).   ומזה הוציאו חז"ל כוונה שניה דרושיית שבא ללמד גם כן שאיש שהיה בו נתק כי ימרט אח"כ כל ראשו-- הוא קרח וטהור (כמו בנגעי בשר שנטהר אם פרח בכולו) ולזה ישמש מלת "כי" שמורה על הפעל המתחדש בעתיד, שבעל הנתק שימרט ראשו כולו - חלק הפנים והאחור- טהור. וז"ש מנין אתה אומר היה בו נתק כגריס וכלוי ת"ל ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא


והנה הגם שלא הזכיר רק מירוט ראשו ידעינין מן הסברה שדין זה נוהג דם בזקן דאחר שהראש והזקן נשתנו מעור הבשר ליטמא בנתקים, כמו שהראש אם ניתק כולו אינו נתק רק קרחה, כל שכן הזקן שאינו מכוסה בשערות בנשים וקטנים והוא אצלם כעור הבשר שאם ניתק כולו דינו כעור הבשר ליטמא בד' מראות. ומה שלא הזכיר הדין בזקנו משום שאם יכתב "כי ימרט ראשו וזקנו" נטעה לומר שהזקן מעכב, ואם ניתק ראשו לבד אינו מועיל. וז"ש יכול יהא הזקן מעכבו וכולי ת"ל ראשו. ואין להוכיח להפך מדלא אמר "כי ימרט ראשו או זקנו" מוכח שאם ניתק זקנו אינו טהור [וז"ש (במשנה ג) או אינו אלא ניתק ראשו טהור ניתק זקנו לא יהא טהור] די"ל שאין רגילות שתקרח הזקן (שכן לא מצאנו בעברי לשון קרחה על הזקן, כמ"ש "בכל ראשיו קרחה כל זקן גרועה" (ישעיה טו) וכבר כתב הראב"ע שלכן אמר "ואיש כי ימרט ראשו" מפני שאין הקרחה מצוי באשה בעבור הליחה הרבה שבה כי השער הוא כדמות עשב וכן לא הזכיר הזקן מפני שאין הקרחה מצוי בו. וז"ש ת"ל ואיש להביא את הזקן-- ר"ל שלכן דייק ואמר "ואיש" (הגם שדין זה נוהג גם באשה) להראות שתפס המורגל, ושנדע שמה שלא הזכיר זקן אינו מפני שאין הדין נוהג בו רק מפני שאין הקרחה רגיל בזקן כמו באשה ושלא תפס רק הרגיל.    ועל זה שואל (במשנה ד) שהלא י"ל שמה שתפס "ואיש" הוא דוקא איש ומוציא אשה וקטן (וה"ה שמה שלא הזכיר זקן יהיה דוקא) ומשיב ת"ל הצרוע וית' לקמן (סימן קן) שממ"ש "הצרוע" מרבה אשה וקטן עיי"ש.   א"כ למה נאמר "איש" להביא את הזקן וא"כ למה נאמר "ראשו" ולא אמר "ראשו וזקנו" להורות שאין הזקן מעכבו (כנ"ל בפי' משנה ב).     ודעת ר"ש דפריחת הזקן מעכבת. ומה שלא תפס "ראשו וזקנו" מפני שלפי הפשט מ"ש "כי ימרט ראשו" פירושו אחורי הראש, שהיא הקרחת, וכיון שהכתוב סובל שני כוונות לא היה אפשר לכתוב באופן אחר


נגעים - פרק י - סימן קמג


מ וְאִישׁ, כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ--קֵרֵחַ הוּא, טָהוֹר הוּא

ספרא:  יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא? ת"ל קרחת וגבחת-- מה קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים. אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת שאינה ראויה לגדל שער.  מנין אכל נשם, סך נשם? ת"ל קרחת קרחת ריבה
-------------------------------------

מלבי"ם: קרח הוא: הרמב"ן ז"ל נתן ההבדל בין נתק וקרחת שהנתק היא כאשר ימרט אמצעות הראש והשיער הקיף את הנתק מכל צד, וקרחת וגבחת היא בשימרט אחורי ראשו או לפאת פניו כולו.  אמנם ההלכה היא רק אם נמרט כל הראש נטהר מטומאת נתק, כמ"ש בסימן הקודם וכן הוא במשנה וברמב"ם הלכות טומאות צרעת, אבל אם היה בו נתק ונמרט חצי הראש לפניו או לאחריו לא נטהר.        והר"ש והרע"ב יאמרו שמריטת שער של נתק עתיד לחזור וקרחת וגבחת אין לו רפואה. אולם ברייתא זו דספרא שאמר "אי מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער..." הוה תיובתא לדידהו.       וזה מבואר שהקרחת כולל יותר מנתק כי הנתק היא נגע והיא חולי בידי שמים אבל הקרחת תהיה בכמה פנים- אם ע"י סבה טבעיית כמו ליחה רעה בגוף או תגבורת היובש, אם סבה מקרית כמו מכה המורטת השער, אם סבה בחיריית כמו אכל נשם וסך נשם שמורט השער בכוונה (כמ"ש בפ"י דנגעים משנה י). כי מצאנו "עלה קרח" (מלכים ב ב) שהיה קרחת טבעי, ומצאנו "לא יקרחו קרחה בראשם" וכן ב"כל ראש קרחה" (ירמיהו מח) שהיא ע"י בני אדם. ויש עוד הבדל ביניהם שהנתק הגם שהוא ע"י חולי בידי שמים בכל זאת יש לו רפואה, כמ"ש "ושער שחור צמח בו נרפא הנתק" אבל הקרחת הגם שאם בא על ידי מכה או סם יוכל להרפא, אם בא ע"י חולי בידי שמים אין לו רפואה, כי החולי הגורם הקרחת משרש את זרעם ועקרם בל יצמחו עוד אבל בחולי הנתק גורם שינתקו השערות כהנתק פתיל הנעורת מחולשתם אבל זרעם לא כלה ויוכלו לחזור ולצמוח. וז"ש בספרא יכול נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא (ר"ל לא יטהר מנתקים) פי' יכול שזה ההבדל בין נתק ובין קרחת, מה שהנתק הוא בידי שמים והקרחת הוא על ידי בני אדם, כי אחר שהקרחת יצויר גם בידי אדם כנ"ל נאמר שפה מדבר רק בקרחת על ידי בני אדם, שלכן אמר "כי ימרט ראשו" ופעל מרט נופל על תלישת השער בידי אדם כמו "ולחיי למורטים" (ישעי' נ) , "ואמרטה משער ראשי וזקני" (*עזרא ט ג)    ומשיב ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת בידי שמים שהלא אמר אחר כך קרחת סתם ושם קרחת נופל גם בידי שמים ורוב קרחת הוא בידי שמים על ידי חולי.  ושואל-- אי מה קרחת שאינה ראוי לגדל שער מנין אכל נשר פי' דאם כן נאמר ההבדל השני שבין נתק וקרחת, מה שהקרחת אין לו רפואה, ונאמר שקרחת על ידי בני אדם-- אכל נשם וסך נשם שיש לו  רפואה אינו טהור מנתקים.  משיב ת"ל קרחת קרחת ריבה ר"ל דהא תפס כמה פעמים קרחת וכולל גם קרחת על ידי בני אדם, ששם הבא כפול מבואר שבא בכל הוראותיו (וכמ"ש באה"ש כלל קמה) ושם קרחת כולל גם הנעשה בידי אדם שיש לו רפואה ור"ל שאחר שהנתק י"ל שני סימנים -שהוא בידי שמים ויש לו רפואה- הוצרכו לבאר שלא תאמר שבזה יבדל הקרחת, או שהוא שלא בידי שמים או שהוא אין לו רפואה, כי הקרחת יצויר גם בידי שמים וגם שיהיה לו רפואה אם בא ע"י בני אדם רק הגדר שבין הנתק והקרחת הוא שאם הקרחת בידי שמים מובדל ממנו במה שאין לו רפואה והקרחת שיש לו רפואה נבדל מנתק במה שהוא בידי בני אדם. ועי' בק"א ובתוי"ט  (פ"י דנגעים) שהאריכו בזה

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011

נגעים - פרק י - סימן קמד

 מא וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו, יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ--גִּבֵּחַ הוּא, טָהוֹר הוּא

ספרא: [ז] "ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא". "פאת פניו" אין לי אלא פאת פניו, מנין לרבות הצדעין מכאן ומכאן? ת"ל "ואם מפאת פניו".  איזהו קרחת ואיזהו גבחת? מהקדקד שופע לאחריו זו הוא קרחת. מהקדקד שופע לפניו זו הוא גבחת
---------------------------------

מלבי"ם:  ואם מפאת פניו: הנה ית' בפ' קדושים (סימן קא) שההבדל בין פאה ובין עבר ששם "פאה" לא יבא רק בשיעור על ד' רוחות העולם, והדבר המרובע יש לו ד' פאות לפניו ולאחריו ובשני צדדים ימין ושמאל. וכן שערות הראש יש לו ד' גבולים, פאת פניו ופאת אחוריו ושני פאות הראש בימין ובשמאל שעליהם צוה "לא תקיפו פאת ראשכם".        והנה לא דבר פה רק מפאת פניו ואחוריו ולא משני פאות הצדדים. אולם יש הבדל בין אם יאמר "בפאת פניו" בב' ובין "מפאת פניו" במ"ם, ש"בפאת" בב' מציין רק אשר בגבול ההוא לבדו כמו "בעבר הירדן" (דברים א) "אשר בעבר הים" (ירמיהו כה) אבל "מפאת" במ"ם מציין הגבול שממנו והלאה כמו "מפאת קדים עד פאת ים" (יחזקאל מח) "מעבר הירדן" (במדבר מח), "ולא מעבר לים הוא" (דברים ל) וכן ממה שלא אמר פה "ואם לפאת פניו" בלמ"ד או "בפאת" בב' ואמר "מפאת" במ"ם מציין הגבול מן הוא והלאה וכולל גם הצדדים. והקדקד הוא נקודת גבנונית הראש למעלה, משם יתחילו הגבולים, מה שלפניו הוא גבחת ושלאחריו הוא קרחת

נגעים - פרק י - סימן קמה

 מב וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת, נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם--צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ

ספרא: [ח] "וכי יהיה בקרחת או בגבחת"-- מלמד שאין קרחת וגבחת מצטרפין זה עם זה. יכול לא יצטרפו זה עם זה אבל יפשו מזו לזו? ת"ל "צרעת פרחת הוא בקרחתו או בגבחתו" כשם שאין מצטרפין זע"ז כך אין פושות מזו לזו
--------------------------------

מלבי"ם: וכי יהיה בקרחת או בגבחת: מבואר אצלינו שבכל מקום שאין מקום טעות ישמש בוי"ו המחלקת, ולא יבא מלת "או" רק אם יש מקום טעות.  ובארנו הטעם בפ' קדושים (סימן קא) משום דכל שני נושאים הבאים במאמר, הגם שהם מחולקים, הם מחוברים. למשל, "אשה זונה וחללה לא יקחו" שפירושו זונה או חללה וגם מוזהרים על שתיהן כאחת. ולפי זה היה ראוי שיאמר פה "וכי יהיה בקרחת ובגבחת" ואמר מלת "או" להורות שהם מחולקים לגמרי לענין שאין מצטרפין זה עם זה, שאם היה אומר "ובגבחת" הייתי אומר שאם יש נגע כגריס בשניהם מצטרפין.      ואמר שנית "בקרחתו או בגבחתו" ללמד שגם אין פושין מזה לזה. וכן באו שני הדרושים האלה למעלה (סימן קכ) עמ"ש "בראש או בזקן". והנה יתבאר (בסימן שאחרי זה) שמ"ש "צרעת פורחת" היא על הפשיון, ועל זה אמר "בקרחתו או בגבחתו" שאין פורח ופושה מזו לזו.   וסתמא דלא כר' יהודה (נגעים פרק י' מ"י) שאמר דאם אין שער ביניהם מצטרפים, וטעמו שאז לא יקראו בשני שמות שאם נקרח כל הראש נקרא בשם "קרח" סתם (כנ"ל סימן קמב), רק אם יש שערות בראש הקדקד (שייטול) אז יתחלקו לשני שמות ויקרא הקרוח של צד פניו גבח (שמתחלף עם גבוה וגבע על שמצחו גבוה עד למעלה) 


ובמה שכתבנו תמצא ההבדל מדוע דריש  (פ"א משנה ד) מ"ש "והיה בעור בשרו" ללמד ששאת וספחת מצטרפים, וכן דריש (פרק יד משנה ב) על "והיה הנגע ירקרק או אדמדם", כי שם מלת "או" צריך לגופיה שאם יאמר "שאת וספחת", "ירקרק ואדמדם" נאמר שצריך שניהם ולכן אינו מורה על החילוק שאין מצטרפין.      והר"ש (פ"א דנגעים מ"א) הק' מאי שנא דגבי שחין ומכוה בעי קרא דאין מצטרפין וגבי שאת וספחת בעי קרא דמצטרפים, וההבדל מבואר דנגע א' בשני מקומות ששוים בדיניהם היה עולה על הסברה דמצטרפין כמו בשחין ובמכוה, בראש ובזקן, בקרחת וגבחת, שכולם נגע א' בשני מקומות שוים, אבל שני מיני נגעים כמו שאת ובהרת, ירקרק ואדמדם היה עולה בסברה שאין מצטרפין וצריך קרא דמצטרפין

נגעים - פרק יא - סימן קמו

 מב וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת, נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם--צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ      מג וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת, בְּקָרַחְתּוֹ, אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ--כְּמַרְאֵה צָרַעַת, עוֹר בָּשָׂר

ספרא: [א] "נגע לבן אדמדם"-- מלמד שהיא מטמאה בפתוך
----------------------------------

מלבי"ם: נגע לבן אדמדם: היא מראה הפתוך וכבר בארנו שנגעי עור בשר יטמאו בד' מראות לבנות או בלולות מלובן ואודם.  ולמעלה (פסוק פסוק ד) תפס "ואם בהרת לבנה היא"  (ופסוק י) "והנה שאת לבנה בעור" והוא לדוגמא שכן דרך תולדות נגעי בשר על הרוב,  ובשחין ובמכוה תפס מראה הפתוך.   ופה הזכיר מראה הפתוך ואמר אח"כ "כמראה צרעת עור בשר" נדע ששניהם דומים. ונגעי בשר מטמאים גם בפתוך ונגעי קרחת גם בלובן, ושתפס רק דוגמא כדרך התולדות



יום שבת, 24 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יא - סימן קמז

מב וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת, נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם--צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ

ספרא: "צרעת" מלמד שהיא מטמאה במחיה. הלא דין הוא: מה אם השחין והמכוה שהם מטמאים בשער לבן אין מטמאים במחיה, קרחת וגבחת שאינן מיטמאות בשער לבן אינו דין שלא יטמאו במחיה?!  ת"ל "צרעת"-- מלמד שהוא מטמא במחיה.     [ב] "פורחת"--מלמד שהיא מטמאה בפשיון.   "הוא"--אינה מטמאה בשיער לבן. הלא דין הוא: מה אם השחין והמכוה שאינם מטמאים במחיה מיטמאין בשער לבן, קרחת וגבחת שהם מיטמאים במחיה אינו דין שיטמאו בשיער לבן?! ת"ל "הוא"-- היא אינה מטמאה בשער לבן
----------------------------------

מלבי"ם: צרעת פורחת הוא": אין לפרש שזה ביאור הטעם-- שהכתוב מודיע שנגע זאת היא צרעת וטמאה, שכבר יסדנו יסוד מוסד שכל מקום שיזכיר את הטעם יזכירנו בסוף הענין (כמ"ש בסי' נג ובסימן קי) והיל"ל זאת אחר "וראה אותו הכהן...טמא יטמאנו צרעת פורחת הוא" ומוכרח שזה שייך לתנאי המאמר ופירושו וכי יהיה נגע לבן אדמדם וצרעת פורחת--  לבן אדמדם מציין מראה הנגע ובמה שכתוב "צרעת פורחת" מציין איכות הנגע וסימני טומאה שלה (כי מן המראה לא נודע עדיין שהיא צרעת רק שהיא שאת או בהרת, רק על ידי סימני הטומאה יודע שהיא צרעת) וכבר בארנו (למעלה סימן מב) שהכתוב השתמש על הנגעים בכמה לשונות והיה לחז"ל כלל בזה ששם צרעת היא שם מיוחד לסימן טומא של מחיה (וכמ"ש עוד בסימן נג וסימן סט וסימן עג וסימן עה וסימן עו) וז"ש צרעת מלמד שהיא מטמאה במחיה.    עוד בארנו למעלה (סימן קג) שפעל פרח לא יצדק על הולדת העצם עצמו רק על הפרותו והרבותו, ומטעם זה פירשו חז"ל פעל "פרח" שגבי נגעים כל הפשיון כמו שפירשו מ"ש "אם פרח תפרח" ומ"ש "בשחין פרחה" ומ"ש "פרח בעור" על הפשיון. וז"ש (במשנה ב) פורחת מלמד שהיא מטמאה בפשיון ור"ל אם צרעת פורחת היא-- דהיינו שיש לו סימן טומאה של מחיה או פשיון     אמנם מלת "היא" היא למותר אחר שאמר דרך תנאי כמו שלא אמר "נגע לבן אדמדם היא" כן לא היה לומר "צרעת פורחת הוא"...   פירושו שמלת "הוא" בא ליחד שרק שני סימני טומאה אלה מטמאים בקרחת, לא סימן טומאה של שער לבן. ופירושו הצרעת היא בקרחתו, במקום קרוח משער, לא אם יש שער לבן אין זה קרוח, כי במקום שער רק נתק מטמא. ומרכז אלה הלמודים הוא מ"ש "כמראה צרעת עור בשר" שדין נגע קרחת כדין עור בשר (חוץ משער לבן שאי אפשר בקרחת) ועפ"ז סמך כל הפרטים על לשון הכתוב כדרכו


נגעים - פרק יא - סימן קמח

מג וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת, בְּקָרַחְתּוֹ, אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ--כְּמַרְאֵה צָרַעַת, עוֹר בָּשָׂר

ספרא: [ג] "וראה אותו הכהן והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת"-- למדנו לשאת שהיא מטמאה בפתוך. ומנין לרבות שאר המראות? ת"ל "נגע לבן אדמדם
--------------------------------------

מלבי"ם:  והנה שאת הנגע לבנה אדמדמת: תפס שאת שכן תולדות  הנגע לרוב במקום הזה והוא הדין אם באו במראה בהרת או ספחת פתוכה דהא למעלה אמר "נגע לבן אדמדם" שנגע הוא שם כולל לכל ד' מראות, וזה כוונת הספרא



נגעים - פרק יא - סימן קמט

 מג וְרָאָה אֹתוֹ הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה שְׂאֵת-הַנֶּגַע לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת, בְּקָרַחְתּוֹ, אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ--כְּמַרְאֵה צָרַעַת, עוֹר בָּשָׂר

ספרא: "כמראה צרעת עור בשר"-- בשני שבועות.  [ד] הלא דין הוא: טימא כאן וטימא בעור הבשר. מה עור הבשר בשני שבועות אף כאן בשני שבועות.  [ה] או כלך לדרך זה: טימא כאן וטימא בשחין ובמכוה. מה שחין ומכוה בשבוע א' אף כאן בשבוע א'...    [ו] נראה למי דומה: דנים דבר שהוא מטמא במחיה מדבר שהוא מטמא במחיה ואל יוכיחו שחין ומכוה שאינם מיטמאין במחיה.   או כלך לדרך זה: דנים דבר שהוא מיטמא בשני סימנים מדבר שהוא מטמא בב' סימנים ואל יוכיח עור הבשר שהוא מטמא בג' סימנים... ת"ל "כמראה צרעת עור בשר"-- בב' שבועות.    הרי עור הבשר כזו, מה זו מטמאה בפתוך אף עור הבשר מטמאה בפתוך. רבי אומר הרי הוא כעור הבשר, מה עור הבשר מטמא חלקה שלא בפתוכה אף זו תטמא חלקה שלא בפתוכה.

 צרעת"-- כגריס.    הלא דין הוא: טימא כאן וטימא בשחין ובמכוה. מה שחין ומכוה כגריס אף כאן כגריס.     [ז] לא אם אמרת בשחין ובמכוה שהם מיטמאים בשער לבן ואין מקום שער לבן צריך כלום, תאמר בקרחת ובגבחת שהם מיטמאים במחיה ומחיה צריכה כעדשה...  עור הבשר יוכיח שהוא מיטמא במחיה ומיטמא כגריס.    [ח] לא אם אמרת בעור הבשר שהוא מיטמא בג' סימנים תאמר בקרחת ובגבחת שאין מיטמא אלא בב', הואיל ואין מיטמא אלא בב' לא יהיה כגריס.... ת"ל "צרעת"-- כגריס
--------------------------------------

מלבי"ם: כמראה צרעת עור בשר: כפי פשוטו בא לכלול כל גווני הנגע למיניהם שידענו ענינם בצרעת עור בשר. ששם באר מראה לבנה ופה באר מראה הפתוך ומקישם זל"ז.    וז"ש (במשנה ו) הרי עור הבשר כזו וכולי רבי אומר הרי היא כעור הבשר וכולי ושניהם אמת שמבואר שדין מראה קרחת ומראה עור בשר שוים רק הת"ק ס"ל שעל זה שיטמא בחלק אין צריך היקש כי החלק הוא כל שכן מן הפתוך, ורבי סובר שאין לומר בזה סברות שיש לומר אולי יש לפתוך מעלה על החלק וצריך להיקש.    וכבר בארנו (למעלה סימן סא) שיש הבדל בין מלת עין שבא על הצבע ובין מלת מראה. שאם רוצה לציין הגוון לבד ישמש במלת "עין"-- "כעין הבדולח", "כעין נחושת קלל". ואם רוצה לציין גם יתר איכויות ישמש בשם "מראה" כמו "כמראה אדם", "כמראה סוסים". ואם היה הכוונה רק על הגוון היל"ל "כעין צרעת" ובמ"ש "כמראה" מציין גם כן איכות ראות עיני הכהן איך רואה צרעת עור בשר שהוא רואהו בשני שבועות. וז"ש כמראה צרעת בשני שבועות.  ובאר שמן הסברה י"ל בצד א' שהוא דומה לנגעי בשר כי הוא מטמא במחיה כמוהם ובצד א' י"ל שדומה לשחין ומכוה שהיא בשבוע א' כי אין בו רק ב' סימני טומאה כמו שחין ומכוה (כי אין בקרחת שער לבן) לכן צריך קרא.   


 ובמ"ש "כמראה צרעת" ולא אמר "כמראה נגע" שהוא שם הכולל יותר, אמרו שלמד על שיעור כגריס שכבר בארנו (סימן עה) שבשם "צרעת" רצוף מושג השיעור כגריס כמ"ש בספרא (בפרק א מ"ו ובפ"ג מ"א ובפרק ז משנה ט) וז"ש צרעת כגריס

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנ

 מד אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ
 מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא

ספרא: [א] "איש"-- אין לי אלא איש, מנין לרבות את האשה ואת הקטן? ת"ל "צרוע"-- בין איש בין אשה בין קטן.  אם כן למה נאמר "איש"? לענין של מטה-- האיש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת
-----------------------------------------

מלבי"ם: איש צרוע הוא: מבואר אצלינו כי שם "איש" יבוא לפעמים לציין סימן המין ומגביל אל שם אשה, ואז כל הנאמר עליו שייך רק בזכר, לא בנקבה, ועל יסוד זה אמרו חז"ל בכמה מקומות שבא שם איש שמיעט אשה וקטן.    אמנם לפעמים בא שם "איש" שלא על צד הדיוק כמו שם איש שבא על הכללות  (שיתורגם איינער יעדר) כמו "איש מכם", "איש מזרע אהרן", "איש ממנו את קברו לא יכלה" שפירושם כל איש ואיש.  וכן "איש לאחיו", "איש לרעהו" שבא שם איש על היישות לבד, לא על דיוק המין. וכן כשיסמך שם "איש" לענין סמיכות התואר אל המתואר-- "איש חכם", "איש ריב", "איש מרמה", "איש בליעל", הגם שגם באלה רצוף סימן המיני כי על נקבה יאמר "אישה חכמה", "אישה משכלת", ואמר "איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה", בכל זאת לא בא בעצם על ציון המין רק לציין ענין אחר, הכללות או הישות או המתואר בתואר מה, ואינו מיותר למעט נשים. ובזה הגם שצייר הדבור באיש, לא בא לאמר רק איש ולא האשה כמו שאמרו "איש אמו ואביו תיראו אשה מנין וכולי... א"כ למה נאמר איש מפני שהאיש סיפוק בידו" שתפס שם איש מפני שבו הציוי מצוי יותר שספק בידו לעשות וכמ"ש בפ' קדושים (ס' ג) עיי"ש.     וכן פה. אין לדקדק ממ"ש "איש" למעט אשה, כי הלא אמר "איש צרוע" אם כן לא בא שם איש בדיוק על סימן המין רק ליחס התואר אל המתואר ויש לומר שלא בא בדוקא רק שתפס שם "איש" מפני שהציוי הנאמר פה שייך בו יותר כי א' מפרטי הציוי שהוא פריעה ופרימה אין נוהג באשה וז"ש אשה וקטן מנין ת"ל צרוע א"כ למה נאמר איש וכולי         אולם בגמ' (סוטה כג, ערכין ג, כריתות ח) גריס אשה מנין ת"ל והצרוע, ומשמע שממ"ש אח"כ "והצרוע אשר בו הנגע" מרבה לה. וכן משמע בספרא למעלה (פרק י משנה ד) שאמר או אינו אומר איש אלא להוציא את האשה ואת הקטן ת"ל הצרוע בין איש בין אשה וקטן. ולפי זה נראה דפה הא אמר שני פעמים איש-- "ואיש כי יהיה בו נגע", ולפי זה י"ל שבא בדוקא, ומשיב ת"ל והצרוע ר"ל אם תאמר שהם שני תנאים (א) איש ולא אשה וקטן  (ב) צרוע, איך אמר אחרי זה "והצרוע" ולא אמר "והאיש הצרוע" כי כשיש שני תנאים מדוע אמר רק אחד... ועל כרחך שמ"ש "איש צרוע" בא רק ליחס התואר אל המתואר. ומ"ש "איש כי יהיה בו נגע" להביא את הזקן כמ"ש בסימן קמב


[הגה"ה ועיין באדרת אליהו להגר"א שם בפרשת נתק דגריס "איש צרוע להביא אשה וקטן" ודו"ק]


נגעים - פרק יב - סימן קנא

 מד אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ

ספרא: [ב] "יטמאנו הכהן"-- מלמד שטומאתו בכהן. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא יטמאנו הכהן"   [ג] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני מרבה את הנתקים שבראשם נגעם...  ומנין לרבות שאר המנוגעים ת"ל "טמא יטמאנו הכהן"   [ד] יכול אף שאר הטמאים תהא טומאתם בכהן? ת"ל "הוא". אוציא שאר הטמאים שאין טומאתם מגופם ולא אוציא הזב והזבה שטומאתם מגופם?... ת"ל "טמא הוא טמא יטמאנו הכהן"-- זה טומאתו בכהן ואין שאר הטמאים טומאתם בכהן
----------------------------------

מלבי"ם: טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו: מ"ש "יטמאנו הכהן" היינו שאינו טמא רק על ידי כהן.  אולם מה שכפל המקור על הפעל "טמא יטמאנו" שמבואר אצלינו שכפל המקור על הפעל מורה התמדת הפעל בכל מקום, בא ללמד שתמיד יטמאנו הכהן, כי הייתי טועה לאמר שרק בקרחת תלוי בכהן ואף שזה נדע ממה שסיים "בראשו נגעו" שכולל גם יתר נגעי הראש עדיין נאמר רק בקרחת ובנתקים, ומנין ליתר נגעים, לכן אמר "טמא יטמאנו הכהן" שתמיד הטומאה תלויה בכהן (וז"פ משנה ב וג')   אולם לפ"ז נוכל לומר שהוא תנאי לכל הטומאות שתמיד יטמאנו  הכהן ולא זולתו אך שא"כ היל"ל "טמא טמא יטמאנו הכהן" ואז היה זה מאמר כולל-- כל טמא הכהן יטמאנו, אבל  כשאמר "טמא הוא" מלת "הוא" מורה שמוסב על שם "צרוע" שנזכר בכתוב ועליו אמר שיטמאנו הכהן. וז"ש (במשנה ד) יכול אף שאר הטמאים וכולי ת"ל הוא.  אולם  הלא יש לומר שמלת "הוא" מוסב על האדם ור"ל האדם אשר טמא הוא דהיינו שטומאה יצאה מגופו (שזה רמז במ"ש "טמא הוא" כמ"ש למעלה סימן ה) הכהן יטמאנו ומשיב ת"ל טמא הוא טמא יטמאנו הכהן ר"ל שאם היה זה כוונתו היל"ל "טמא יטמא" בלא כינוי ואז היה מאמר כולל מי שטמא הוא ר"ל טומאה היוצאת מגופו טמא יטמא הכהן, אבל כשאומר "יטמאנו" בכינוי, הכינוי מוסב על המצורע הנזכר בכתוב, ורק טומאת נגעים בכהן





יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנב

 מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא

ספרא: [ה] "והצרוע"-- אף על פי כהן גדול.   לפי שנאמר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" יכול אעפ"י מנוגע?.. מה אני מקיים "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע"? בכל אדם חוץ מכהן גדול... ת"ל "אשר בו הנגע"-- אעפ"י כהן גדול
----------------------------

מלבי"ם: והצרוע אשר בו הנגע: מ"ש "אשר בו הנגע" הוא דברי מותר. ופירשו חז"ל (בספרא ומו"ק יד וטו) שמלת "אשר" הוא מלת הטעם ור"ל גם הצרוע שאסור לו לפרע ולפרום שהוא הכ"ג בכל זאת מצד שבו הנגע בגדיו יהיו פרומים, שעשה זו דוחה ללא תעשה כמ"ש הרמב"ם (פרק י מהלכות ט"צ הלכה ו).     



נגעים - פרק יב - סימן קנג

 מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא

ספרא: [ו] "בגדיו יהיו פרומים"-- יהיו קרועים.    "וראשו יהיה פרוע"-- לגדל פרע, דברי ר' אליעזר.  ר' עקיבא אומר, נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים, מה הויה אמורה בבגדים דברים שהם חוץ מגופו אף הויה האמורה בראש דברים שהם חוץ מגופו
-------------------------------------

מלבי"ם:  בגדיו יהיו פרומים: קרועים. וכבר בארתי בפ' שמיני (סימן ל) ההבדל בין קריעה לפרימה עיי"ש.      ומ"ש "וראשו יהיה פרוע" פירש ר' אליעזר דהיינו שיגדל פרע כמ"ש "ראשכם אל תפרעו" שבא על גידול השער וכמ"ש בפ' שמיני (סימן כט) וכן ת"י ורישיה יהיה מרבי פריע.   ור"ע היה קשה לו מלת "יהיה" כי הפעלים שפעולתם מתמדת והולכות לא תבוא בהם הציוי עם מלת "יהיה" כמו "יצמח", "יגדל", "יפרה", "ירבה" לא יתכן לומר "יהיה צמח", "יהיה גדל" וכדומה אם לא בשיכוין שכבר עמד הדבר על שלמותו כמו "יהיה רב" , "יהיה גדול", ואם כן אם פירושו שיגדל פרע היל"ל "יפרע" בפעל עתיד, לא "יהיה פרוע"... ועוד דאם כן על כרחך תדחק לומר שמלת "יהיה" מציין העסק כמו "ראובן יהיה לומד" שפירושו עוסק בלימוד, וכן ראשו יהיה עוסק בפרוע השער, ואינו דומה על מה שכתוב "בגדיו יהיו פרומים" שפירוש "יהיו" שישארו פרומים ולא יתפרם.  וז"ש נאמר הויה בראש ונאמר הויה בבגדים. ועל כרחך שפירוש "פרוע"על גילוי הפרע מן הכיסוי כמו "ופרע את ראש האשה" ופירושו שישאר מגולה ולא יכסנו.  ובמו"ק (דף טו) מצורע מהו בתפילין ורצה לפשוט מר"ע שאמר אף הויה בראש דבר שחוץ לגופו מאי לאו מתפילין אר"פ לא אכומתא וסידרא. גם הפושט לא עלה על דעתו שמ"ש ר"ע פרוע היינו מתפילין רק רצה לפשוט אחר שלר"ע צריך להיות ראשו מגולה איך יניח תפילין שהם גם כן דרך מלבוש כמ"ש בעירובין (דף צה).   והשיב ר"פ שהתורה לא הקפידה רק על כיסוי, לא תפילין שאינם לכיסוי הראש



יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנד

 מהוְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא

ספרא: [ז] "ועל שפם יעטה"-- חופה ראשו כאבל
---------------------------

מלבי"ם: ועל שפם יעטה: פי' ספרא ובמו"ק (דף טו) חופה ראשו כאבל. וכן בת"א כאבלא יתעטף.   ובגמ' שם אומר מצורע מהו בשאילת שלום ת"ש ועל שפם יעטה שיהיו שפתותיו מדובקות זל"ז שיהיה כמנודה וכאבל.  כוונתם שמ"ש שפם במ"ם הוא זרות בלשון, כי הנפרד שפה והרבים שפתים בכל בקום, ומלת "שפם" לא בא רק במקום שבולם שפתיו מלדבר כי שפתים בא תמיד בריבוי זוגיי כמו עינים ידים רגלים, על שהם שניים, אבל כשנושק שפתיו ומדבקן זל"ז עד שנראה כשפה אחת מחוברת בא שם "שפם" והוא ד' פעמים בתנ"ך:   "ועטו על שפם כולם כי אין מענה אלהים" (מיכה ג), "על שפם לא תעטו" (יחזקאל כד), "ולא עשה שפמו" (ש"ב יט) וגם שם נהג אבילות, ופה "על שפם יעטה" הוא כחבריו שבא לאבל וסגירת השפה מלדבר

[הגה"ה במ"ש הרב המלבי"ם ד' פעמים בתנ"ך לא דק דביחזקאל פרק כד כתוב ב' פעמים. א' כנ"ל והב'  ולא תעטה על שפם, אלא כוונתו ד' מקומות בתנ"ך]





נגעים - פרק יב - סימן קנה

 מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא

ספרא:  "וטמא טמא יקרא"-- אומר פרוש.  אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא טמא יקרא".    [ח] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקים שבראשו נגעו, ומנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "וטמא טמא יקרא".   [ט] ומנין לרבות שאר הטמאים? ת"ל "וטמא טמא יקרא".  ארבה אני את הטמאים החמורים ולא ארבה את הטמאים הקלים-- טמא מת ובועל נדה וכל המטמאים את האדם מנין? ת"ל "טמא טמא יקרא
-----------------------------------

מלבי"ם:  וטמא טמא יקרא: שיקרא להזהיר לכל עובר בל יגעו בו מפני שהוא טמא. וז"ש אומר פרוש.    אולם מה שכפל "טמא טמא" (ובעל מניח הטעמים שם קו מפסיק אחר מלת "טמא" הראשון) דרשו חז"ל ש"טמא" הראשון הוא נושא ו"טמא" הב' נשוא ור"ל כל טמא יקרא ויודיע שהוא טמא, שאם יאמר רק "וטמא יקרא" יהיה מוסב רק על מי שבראשו נגעו שבו דבר בכתוב הקודם, או עכ"פ על הצרוע שנזכר בכתוב זה שכולל כל המנוגעים, אבל ממ"ש "טמא טמא יקרא" כולל שכל טמא יקרא שהוא טמא.  וז"ש מנין לרבות שאר המנוגעים, מנין לרבות שאר הטמאים.    אולם לפ"ז היל"ל "והטמא טמא יקרא" ששם הנושא ראוי שיבא בה' הידיעה להכיר שהוא הנושא רק שאם כן הייתי מפרש רק הטמא הידוע ר"ל שנטמא טומאה חמורה, לכן אמר "טמא" בלא ה"א שר"ל כל טמא, אף בטומאה קלה וז"ש ארבה אני את הטמאים וכולי     

ובמו"ק (דף ה) רמז לציון קברות מן התורה מנין ר' אבוה אומר מקרא וטמא טמא יקרא- טומאה קוראת ואומרת לו פרוש. והאי להכי הוא דאתא היא מבע"ל לכדתניא טמא טמא יקרא להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, א"כ לכתוב וטמא יקרא מאי וטמא טמא ש"מ תרתי. ר"ל  פעל קרא עיקר ענינו על הקירוב, אם שיבא אליו (ואז יבא אחריו מלת "את" או למ"ד), אם שיהיה נכון לשמוע דבריו (ואז בא אחריו מלת "אל), אבל לא יצדק קריאה על הריחוק [שמ"ש "סורו טמא קראו למו" (איכה ד) הוא קריאת השם-- קרא להם בשם "סורו טמא" כמו "כי נדחה קראו לך" (ירמיהו ל) , "כסף נמאס קראו להם" (שם ו)] ולכן פירשוהו גם מענין קריאה שיקרא ויכריז לשמוע דבריו שהוא טמא וזה ודאי כדי לבקש עליו רחמים כי הקריאה וההכרזה לההולך מרחוק כי הוא להודיע צערו.  וממ"ש טמא טמא בכפל, וביתר טמאים אין שייך הודעת הצער, הוא כדי להפריש מן הטומאה וז"ש ש"מ תרתי

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנו

 מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ

ספרא:  [י] "ימי אשר הנגע בו יטמא"-- לא ימים שהיתה בו בהרת ונקצצה. יכול אפילו קצצה במתכוין? ת"ל "כל ימי".   מאימתי הוא טהרתן? ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו. וחכ"א עד שתפרח בכולו.  [יא] אמר ר' אלעזר, לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על שקצצה וקצץ עמה בשר חי שאין לו טהרה עולמית, ועל שקצצה ושייר ממנה כל שהוא, אילו פרחה בכולו יהא טהור. ועל מה נחלקו? על שקצצה מובאות. ר' אליעזר אומר כשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו וחכ"א עד שתפרח בכולו
----------------------------------

ממלבי"ם:  כל ימי אשר הנגע בו יטמא: מבואר שבזמן שאין הנגע בו אף שקצצה במתכוין אינו טמא. ובספרא מוכיח מן "כל ימי" שבא להוציא קצצה במתכוין. ומבואר בגמ' (בכורות דף לד) שהוא מטעם קנס והוא דרוש אסמכתיי כי מדאורייתא אף שקצץ במתכוין טהור. וכבר כתבתי (בפ' שמיני סימן קמג ובאה"ש כלל רלו) ענין הדרושים האסמכתיים האלה שהוא אחר שראו חכמים לקנוס את הקוצץ בהרת, ואין כח בידם לעשות ולגזור דבר הפך המבואר בכתוב, כאשר הסכימו כל חכמי לב, על פי זה הראו שיש לצדד הכתוב אל תקנתם באופן שאין גוזרים נגד דבר המבואר, ודיוקם הוא ממה שבא "כל ימי" בסמיכות שהוא נגד חוקי הלשון שכבר כללו המדקדקים שהסמיכות לא יהיה רק אל השם או אל המקור, לא אל המלה, והיל"ל "כל הימים אשר הנגע בו" כמו "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" ומזה נראה שמלת "ימי" נסמך אל שם "נגע" (לא אל מלת "אשר") ופירושו כל ימי הנגע היינו כל ימיה שראויה להיות, הגם שאיננה עתה כי קצצה כיון שעוד לא מלאו ימיה- טמא.   אבל כפי שכתוב "כל ימי אשר הנגע בו" משמע שאם נקצצה טהור ובזה עשו פשר וגזרו שאם קצץ בכוונה טמא שבזה עדיין ימי הנגע קיימים ובין נקצצה מעצמה שעברו ימיה.     וזה רק סמך בעלמא כי הגם שכללו המדקדקים שהשם לא יסמך כי אם לשם אחר ולא לפעל ולמלת הטעם, מצאנו במלת "אשר" שיוצא מן הכלל ונסמך אליו מלת "מקום"-- "מקום אשר אסירי המלך אסורים" (בראשית לט*), "מקום שיפול העץ" (קהלת יא). וכן מצאנו "בעון אשר ידע" (שמואל ג 

 מ"ש מאימתי הוא טהרתו היא בפ"י דנגעים מ"ה ועיין למעלה ??) ומ"ש אמר ר' אלעזר לא נחלקו כן הוא גם בתוספתא דנגעים (פרק ג) בשם ר' יהודה. והטעם, שאם קצץ בשר חי יש לומר שאם היה קיים היה מעכב הפריחה. ואם שייר ממנה כל שהוא כ"ע סבירא להו דלא קנסוהו כולי האי ולא נחלקו אלא בשקצץ מכוון. וראיתי להגר"א בבאוריו שפי' שטעם ר"א משום דחייש שמא קצץ עמו בשר חי וחכמים לא חששו, וזה הפך מהמבואר בבכורות (דף יז ע"ב) דר"א סבר אפשר לצמצם וחכמים ס"ל אי אפשר לצמצם

יום שני, 19 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנז

 מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ

ספרא: [יב] "בדד ישב"-- אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא בדד ישב".    [יג] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקים שבראשו נגעו, ומנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא בדד ישב". יכול יהיו שנים טמאים עמו? ת"ל "הוא בדד ישב"-- אין שנים טמאים עמו.   [יד] "מחוץ למחנה"-- חוץ לשלש מחנות
---------------------------

מלבי"ם:  טמא הוא בדד ישב: מה שכפל ואמר "טמא הוא" בא להוציא לבל נטעה שרק בקרחת או עכ"פ בצרעת הראש שבו מדבר כמ"ש "בראשו נגעו", לכן אמר "טמא בדד ישב" שמצד טומאתו ישב בדד, ואין הבדל בין צרעת הראש או הבשר, כולם טמאים.    אולם לפ"ז מיותר מלת "הוא" והיה יותר נכון לאמר "טמא בדד ישב" והיה טמא שם הנושא ר"ל הטמא ישב בדד.  פירשו חז"ל שבא ללמד שהוא ישב בדד בפני עצמו, מובדל משאר הטמאים, שכבר ידענו (לשיטת ר"י פסחים סז) שזב וטמא מת כל אחד יש לו מחנה מיוחדת כמ"ש "ולא יטמאו את מחניהם" ולא ידענו ששני מיני טמאים אלה לא ישבו ביחד עם המצורע, לכן אמר שהוא טמא בפני עצמו ויושב בפ"ע מובדל משאר הטמאים.   ודע שיש הבדל בין בדד ובין גלמוד. היושב גלמוד הוא מרוחק מכל אדם-- "ואני שכולה וגלמודה" (ישעיהו מט), ובבראשית רבה (פרק לא ופרק לד) א"ר אבון "בחסר ובכפן גלמוד"-- אם ראית חסרון בא לעולם הוי רואה את אשתך כאילו היא גלמודה, שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה, וכן בסוטה (דף מב) "על עדת חנף גלמוד", ובראש השנה (דף כו).   אבל היושב בדד אינו מובדל, ויבא גם על אומה שלמה ולשבח-- "ה' בדד ינחנו", "הן עם לבדד ישכן". וכן המצורע אינו מובדל מיתר המצורעים רק מן הטהורים ובמ"ש "טמא הוא" --שהוא מיוחד בטומאתו, הוא לבד גם מן שנים הטמאים שהם זב וטמא מת  (ועיין בזבחים דף קיז) וממילא מ"ש "מחוץ למחנה מושבו" הוא חוץ לג' מחנות



יום שישי, 16 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנח

מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ

ספרא:  "מושבו"-- מושבו טמא. מכאן אמרו: הטמא יושב תחת האילן והטהור עומד-- טמא.  הטהור יושב תחת האילן והטמא עומד-- טהור. ואם ישב-- טמא.  וכן באבן המנוגעת-- טהור, ואם הניחה הרי זה טמא
----------------------------

מלבי"ם:  מחוץ למחנה מושבו: שם מושב מציין את המקום, לא את היושב עליו-- "וכל מושב בית ציבא" (שמואל ב ט), "מושב אלהים ישבתי" (יחזקאל כח).   וכן הוא לרוב בשמות המורים על המקום שראשיתם מ"ם האמנתי"ו כמו משכן, מקדש, מרכב, משכב, מקום וכמ"ש באילת השחר (סימן ו), והיל"ל "מחוץ למחנה שבתו" על כן אמרו חז"ל שר"ל גם המקום עצמו שיושב בו יהא מחוץ למחנה, ומכאן אמרו כשהטמא יושב המקום שסביביו נטמא, והטהור העומד והוא הדין העובר שם נטמא.     ופירוש יושב-- שקבע שם מקומו. ופירוש טמא עומד-- שלא קבע מקום.    ועפ"ז יש לאחד הגי' שבמשנה (פי"ג מ"ז) שם גרס עומד ועובר, וכן הוא (בפרק ו דטהרות מ"ב). ובקידושין (דף לג) ובברכות (כה א)  גירסות מתנגדות זל"ז ועי' בר"ש (פרק קמא דכלים משנה ד) ובנגעים שם ובק"א.    ומ"ש וכן באבן המנוגעת, הוציא מדין בגד שבסימן שאח"ז. ומ"ש ואם הניחה, כן הוא במשנה והוא הדין לא הניחה רק שעמד הנושא ובגמ' משמע דלא גרס לה, ואכמ"ל




יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

נגעים - פרק יב - סימן קנט

מו כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ
מז וְהַבֶּגֶד, כִּי-יִהְיֶה בוֹ נֶגַע צָרָעַת:  בְּבֶגֶד צֶמֶר, אוֹ בְּבֶגֶד פִּשְׁתִּים

ספרא: ר' יוסי הגלילי אומר "מחוץ למחנה מושבו והבגד"-- לימד על הבגדים שהם טעונים שילוח חוץ לג' מחנות
-----------------------------------

מלבי"ם: והבגד: הה"א של "והבגד" בא שלא כדת. וכבר שמנו חק (ויקרא סימן רב) שלא תבוא ה' הידיעה על השם שבא בראש הענין לספר עליו איזה תנאי אפשרי במלת "כי" עיי"ש.  ועל כן אמר ריה"ג שבא לחברו עם ענין של מעלה-- מחוץ למחנה מושבו והבגד יהיה גם כן מחוץ למחנה