אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים
ספרא: "צרעת"-- כגריס. הלא דין הוא, טימא כאן וטימא במחיה, מה מחיה כגריס אף כאן בגריס. לא אם אמרת במחיה שהיא צריכה כעדשה תאמר בשיער לבן שאין מקום שיער לבן צריך כלום?! ת"ל "צרעת"-- כגריס
--------------------------------
מלבי"ם: לנגע צרעת: כתב מהר״ע ספורני הנה אמר לפעמים נגע צרעת הוא, ופעמים צרעת היא, ופעמים צרעת נושנת היא, ופעמים נגע הוא, כי אמנם יש לצרעת כמו לשאר החולאים עתות התחלה ותוספות ותכלית אם ירפא החולי תהי׳ לו ירידה. ג״כ ויקרא להתחלה ננע בלבד. ולתוספות נגע צרעת וכאשר תתישן תקרא צרעת נושנת וכאשר תהי׳ בירידה יאמר נרפא הנגע נרפא הנתק עכ״ד ואמת שבטהרה אמר תמיד וטהר את הנגע ובכ״ז מצאנו ג"כ והנה נרפא נגע הצרעת וכן בימי ההסגר ובטומאה לפעמים קורא אותו נגע ופעמים צרעת ופעמים נגע צרעת. אולם חכמינו האמתיים היה להם בזה חוקים אמיתיים נאמנים ששם נגע יציין לרוב את השער לבן ושם צרעת יציין לרוב טומאת המחיה שכן תראה שבכל פרשת המחי׳ השתמש בשם צרעת-- "נגע צרעת כי תהיה", "צרעת נושנת היא", "ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת", וכן כולם אבל בפ׳ שער לבן קראו לרוב בשם נגע וכן אמר בספרא (מצורע פרשה א׳ משנה ו׳) "והנה נרפא הנגע" זה שער לבן. "הצרעת" זה המחיה. וכן בספרי (פר׳ תצא) "השמר בנגע" זו שער לבן, "הצרעת" זו מחיה. וכן דרש לקמן סימן נ״ג ובכ״מ כמ״ש באילת השחר (כלל תעח) וכששינה והזכיר שם צרעת ע״כ בא ללמוד איזה דבר מדין המחיה ודרשוהו לרוב על שיעור כגריס כמו שלמד גם לקמן פ"ג מ"א, פ״ז מ״ט , פי"א מ"ח, פי״ד מ"ד משם צרעת שהיא כגריס. כי שיעור כגריס מפורש במחיה כמו שלמד בספרא (פרשה ג מ"י ומי״א) ממ״ש "ומחית בשר חי בשאת" שתהיה המחיה שהיא כעדשה באמצע השאת וכשני שערות מקיפים על עדשה מכל צד היא שיעיר גריס. ושואל ל״ל קרא הלא נלמד מבנין אב משם. ומשיב דשם א״א בענין אחר כיון דשיעור המחיה כעדשה וכשני שערות הנגע סביבו בהכחר היא כגריס אבל השער לבן אין לו שיעור, ונאמר שדי בנגע כ"ש. ומה שק' עמ"ש בספרא (פ"ג מ"א) בנין אב לכל הצרעת שיהיה כגריס יתבאר שם סימן עה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה