יד וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי, יִטְמָא
ספרא: "וביום הראות בו"-- בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים. יכול כל שהוא? ת"ל כאן "בשר חי" ולהלן הוא אומר "בשר חי", מה "בשר חי" נאמר להלן כעדשה, אף כאן כעדשה, דברי רבי מאיר. ר' יוסי אומר וכי משום מחיה הוא מטמא?! והלא אין מחיה מטמא בראשי אברים, אלא גזירת מלך הוא ואפילו כל שהן. אמר רבי מאיר וכי משום ראשי אברים הוא מטמא?! והלא אפילו חזרה לאמצעיתו טמא, אלא נאמר כאן "בשר חי" ולהלן נאמר "בשר חי", "מה בשר חי" האמור להלן בכעדשה אף "בשר חי" האמור כאן בכעדשה
מלבי"ם: וביום הראות בו: מאמר זה לכאורה מיותר, הלא פירש שהמחיה סימן טומאה. וכבר למדנו למעלה (סי סו) ממ"ש "ואם פשה תפשה" שכל סימן טומאה שהלך וחזר אפילו כמה פעמים חוזר לטמא שנית. ועוד, שבכל הפרשה דבר בפעל "ואם יראה הכהן" ופה דבר בנפעל "וביום הראות" והיה לו לומר "וביום יראה בו" או "ביום יהיהי בו בשר חי" ופי' חז"ל מפני שלמדנו (למעלה סי נד) ממ"ש "וראהו הכהן" שצריך שיראה הנגע כולו כאחד, וראשי אברים אין מטמאים משום נגע דאי אפשר שיראה בפעם אחד, ואם יאמר פה "וראהו הכהן" נאמר שבשר חי המתגלה בראשי אברים אינו מטמא כיון שאין הכהן רואה בפעם אחד. לכן באר פה חידוש דין שגם ביום הראות, הגם שלא יראה הרואה כאחד, די אם נראה מצד עצם הנראה. שזה ההבדל בין הקל והנפעל, שבנפעל לא יביט על הפועל הרואה רק על המושג הנראה
וז"ש בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים. ואמרו יכול כל שהוא?-- ובזה הוא נראה בפעם אחד גם מצד הרואה. משיב שיש להשוות מ"ש כאן "בשר חי" למ"ש תחלה "ומחיית בשר חי בשאת" שלמדנו (בסי' עג) ששיעורו כעדשה. ור' יוסי ס"ל דזה אין דומה למ"ש "ומחיית בשר חי" דהא פה גזירת מלך שיטמא בראשי אברים ששם אין המחיה מטמא, וא"כ אינו מטמא מתורת מחיה, ואפילו כל שהוא מטמא. ור"מ משיב שגם טומאה דפה הוא מתורת מחיה, שאם חזרה לאמצעיתו טמא משום מחיה ואינו טומאה מיוחדת בראשי אברים רק שפה החמיר שגם בראשי אברים יטמא משום מחיה וא"כ צריך שיעור כעדשה.
מלבי"ם: וביום הראות בו: מאמר זה לכאורה מיותר, הלא פירש שהמחיה סימן טומאה. וכבר למדנו למעלה (סי סו) ממ"ש "ואם פשה תפשה" שכל סימן טומאה שהלך וחזר אפילו כמה פעמים חוזר לטמא שנית. ועוד, שבכל הפרשה דבר בפעל "ואם יראה הכהן" ופה דבר בנפעל "וביום הראות" והיה לו לומר "וביום יראה בו" או "ביום יהיהי בו בשר חי" ופי' חז"ל מפני שלמדנו (למעלה סי נד) ממ"ש "וראהו הכהן" שצריך שיראה הנגע כולו כאחד, וראשי אברים אין מטמאים משום נגע דאי אפשר שיראה בפעם אחד, ואם יאמר פה "וראהו הכהן" נאמר שבשר חי המתגלה בראשי אברים אינו מטמא כיון שאין הכהן רואה בפעם אחד. לכן באר פה חידוש דין שגם ביום הראות, הגם שלא יראה הרואה כאחד, די אם נראה מצד עצם הנראה. שזה ההבדל בין הקל והנפעל, שבנפעל לא יביט על הפועל הרואה רק על המושג הנראה
וז"ש בא ללמד על ראשי אברים שנתגלו שיהיו טמאים. ואמרו יכול כל שהוא?-- ובזה הוא נראה בפעם אחד גם מצד הרואה. משיב שיש להשוות מ"ש כאן "בשר חי" למ"ש תחלה "ומחיית בשר חי בשאת" שלמדנו (בסי' עג) ששיעורו כעדשה. ור' יוסי ס"ל דזה אין דומה למ"ש "ומחיית בשר חי" דהא פה גזירת מלך שיטמא בראשי אברים ששם אין המחיה מטמא, וא"כ אינו מטמא מתורת מחיה, ואפילו כל שהוא מטמא. ור"מ משיב שגם טומאה דפה הוא מתורת מחיה, שאם חזרה לאמצעיתו טמא משום מחיה ואינו טומאה מיוחדת בראשי אברים רק שפה החמיר שגם בראשי אברים יטמא משום מחיה וא"כ צריך שיעור כעדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה