נגעים - פרק ז - סימן קיז

כד אוֹ בָשָׂר, כִּי-יִהְיֶה בְעֹרוֹ מִכְוַת-אֵשׁ; וְהָיְתָה מִחְיַת הַמִּכְוָה, בַּהֶרֶת לְבָנָה אֲדַמְדֶּמֶת--אוֹ לְבָנָה.  כה וְרָאָה אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נֶהְפַּךְ שֵׂעָר לָבָן בַּבַּהֶרֶת, וּמַרְאֶהָ עָמֹק מִן-הָעוֹר--צָרַעַת הִוא, בַּמִּכְוָה פָּרָחָה; וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן, נֶגַע צָרַעַת הִוא.  כו וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין-בַּבַּהֶרֶת שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן-הָעוֹר, וְהִוא כֵהָה--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן, שִׁבְעַת יָמִים.  כז וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:  אִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה, בָּעוֹר--וְטִמֵּא הַכֹּהֵן   אֹתוֹ, נֶגַע צָרַעַת הִוא   כח וְאִם-תַּחְתֶּיהָ תַעֲמֹד הַבַּהֶרֶת לֹא-פָשְׂתָה בָעוֹר, וְהִוא כֵהָה--שְׂאֵת הַמִּכְוָה, הִוא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן--כִּי-צָרֶבֶת הַמִּכְוָה, הִוא

ספרא:  מה ת"ל צרעת צרעת צרעת ג' פעמים? צרעת כגריס. צרעת ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת. צרעת ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה בשחין      מה ת"ל היא היא היא ג' פעמים? "היא" אינה מטמאה במחיה בתחלה, ובסוף שבוע, ולאחר הפטור. "היא" פרט לפשתה לבהק בסוף שבוע, לאחר הפטור. "היא" אין לה מראה חמישית  [היא אין השחין והמכוה מצטרפין זה עם זה]

-------------------------------------------------------

מלבי"ם: נגע צרעת הוא: בפרשה זאת כתב  ג' פעמים "צרעת הוא" (ב"פ בפסוק כה ופעם א' בפסוק כז) ודרש מ"ש בפסוק כה "וטמא אותו הכהן נגע צרעת הוא" שבא ללמד על שיעור כגריס וכמ"ש למעלה (סימן מב) באורך שכל מקום שנאמר "צרעת" בנגע שאינה בה מחיה הוא על שיעור כגריס שלמדנו ממחיה. וכיון שבשחין ומכוה אין מחיה מטמא לא יתכן בה שם צרעת רק - או לדרשה או לתת את השיעור.     ומש"ש "צרעת הוא במכוה פרחה" בא לגז"ש ללמוד ממ"ש בפסוק כ' "נגע צרעת הוא בשחין פרחה" (שגם שם אין בו דרוש) ליתן את האמור בשחין במכוה הוא-- אם חוט יוצא פחות משני שערות אין שייך לבהרת שנלמד משחין (כמ"ש בסימן קה), וכן שמועיל פשיון אף לאחר יום השביעי כמו שלמד בסימן קו. וליתן את האמור במכוה בשחין-- אם יש בחוט שני שערות שייך אל הבהרת (כמו שלמד בסימן קיד)    ומ"ש בפסוק כז "וטמא הכהן אותו נגע צרעת הוא" בא להקיש למ"ש בשחין בפסוק כב "וטמא הכהן אותו נגע הוא" ליתן את האמור בשאת בבהרת ובבהרת בשאת ר"ל כי בשחין תופס שאת ובמכוה בהרת ומדמם זל"ז. או שלמד מצרעת שגבי שאת גופיה שעיקר שם צרעת נופל על השאת כמ"ש בסימן מב


ומ"ש ג' פעמים "הוא" שבא למעט רק הוא (כמ"ש באה"ש כלל קלה) דריש  מ"ש  [בפסוק כה*] "מראה עמוק מן העור צרעת הוא" שאין לה מראה חמישית כי מראהו עמוק הוא עד קרום ביצה כמ"ש בספרא (פ"ב מ"ה)      ומ"ש "וטמא אותו הכהן נגע צרעת הוא" ממעט-- רק שער לבן מטמא, לא מחיה. וי"ל שהוא הדין מ"ש "צרעת הוא" בשחין ממעט זה בשחין. ואף שנלמדין זה מזה, כמ"ש ליתן מה שנאמר בשחין במכוה, בא ללמד שאין מטמא בתחלה ובסוף שבוע וזה כוונת הספרא.    והר"ש והרע"ב (ריש פרק ט) כתבו שאין מטמאין במחיה, שמחיית בשר חי בעינין ואין זה בשר חי ועדיין צריך ריבוי אם במקום המחיה נעשה צלקת       ומ"ש "אם פשה תפשה וכולי נגע צרעת הוא" ממעט אם פשתה לבהק והוא הדין בשחין ממעט זאת ממ"ש "וטמא אותו הכהן נגע הוא" ובא למעט בסוף שבוע ולאחר הפטור ומ"ש אין השחין והמכוה מצטרפין מחקו בק"א