כ וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה מַרְאֶהָ שָׁפָל מִן-הָעוֹר, וּשְׂעָרָהּ, הָפַךְ לָבָן--וְטִמְּאוֹ
הַכֹּהֵן נֶגַע-צָרַעַת הִוא, בַּשְּׁחִין פָּרָחָה
כא וְאִם יִרְאֶנָּה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה אֵין-בָּהּ שֵׂעָר לָבָן, וּשְׁפָלָה אֵינֶנָּה מִן-הָעוֹר, וְהִיא כֵהָה--וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן, שִׁבְעַת יָמִים
כג וְאִם-תַּחְתֶּיהָ תַּעֲמֹד הַבַּהֶרֶת, לֹא פָשָׂתָה--צָרֶבֶת הַשְּׁחִין, הִוא; וְטִהֲרוֹ, הַכֹּהֵן
ספרא: "בשחין פרחה"-- אבל לא בעור הבשר. יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה בעור המכוה? ת"ל "ואם תחתיה תעמד הבהרת לא פשתה"-- מקום שתחתיה היא פושה, ואינה פושה לא בעור הבשר ולא בעור המכוה
----------------------------------------------
מלבי"ם: נגע צרעת היא בשחין פרחה: מגדר פעל פרח שהעצם מתחיל להוציא פרחים שזה ראשון להפרותו כעין הזרע קודם הולד, כן תקדם הפרח אל יציאת הפרי, ולכן לא יצדק פעל "פרח" אל הולדת העצם עצמו רק על התחלת הפרתו כמו "צדיק כתמר יפרח", "יציץ ופרח ישראל" ר״ל יתרבה ויפרה עד ימלאו פני תבל תנובה, ולכן במקום שבא לשון פרח על הוצאת הדבר עצמו פי׳ חז״ל תמיד על הפשיון כמו במ״ש "בהק הוא פרח בעור" אמר (פ״י מ״א) יכול יטמא משום פשיון ת״ל "פרח טהור" ושם (פי״א מ״ב) "צרעת פורחת"-- מלמד שהוא מטמא בפשיון, כי פורח היא שפורה ופושה (ובמקום שלא בא על הפשיון פרשוהו על המראה והצבע מענין "ציצים ופרחים" כמ״ש לקמן ס׳ קעז) וכן מ״ש פה "בשחין פרחה" פירשו על הפשיון ואמרו שתפס פעל פרחה ללמד שאין צרעת השחין פושה לעור הבשר רק לעור השחין ויש עוד לימוד במ״ש ואם תחתיה תעמד הבהרת ויתבאר (בס׳ קח )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה