כב וְאִם-פָּשֹׂה תִפְשֶׂה, בָּעוֹר--וְטִמֵּא הַכֹּהֵן אֹתוֹ, נֶגַע הִוא
ספרא: "וטמא... אותו"-- את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק. כיצד? שנים שבאו אצל כהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע. בסוף שבוע, בזה כסלע ובזה כסלע ואינו יודע באיזה מהם פשה, בין באיש אחד בין בשני אנשים-- טהור. רבי עקיבא אומר באיש אחד טמא, בשני אנשים טהור. אמרו לו והלא נאמר "נגע הוא" אם כן למה נאמר "וטמא אותו" את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק
מלבי"ם: וטמא הכהן אותו: היל"ל "וטמאו" בכינוי, וכבר בארנו (באה"ש כלל קן) שכל מקום שבא מלת "אותו" תחת הכינוי בא לדייק רק אותו, ובא לומר שצריך שידע גוף הפעול המיטמא מי הוא, וממעט את הספק. ובזה פליגי ר"ע ורבנן-- ר"ע סבירא ליה שמלת "אותו" מוסב על האדם, שאי אפשר לומר שקאי על הנגע שהיל"ל "אותה" כמ"ש עד עתה על הנגע לשון נקבה, ואינו ממעט רק כשנולד הספק על האיש, לא אם האיש טמא בודאי והספק הוא איזה נגע טמא. וחכמים ס"ל שמלת "אותו" מוסב על הנגע, ומ"ש לשון זכר משום שמוסב למ"ש אחריו "נגע הוא" ופי' וטמא את הנגע כמו שבפסוק יג' ויז' אמר "וטהר את הנגע" וצריך שידע בודאי איזה נגע טמאה ואינו מועיל מה שהאיש טמא ממ"נ. ופלוגתתן מובא בנגעים פרק ה משנה ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה