אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים
ספרא: "בעור בשרו" מה ת״ל? לפי שנאמר "ושער בננע הפך לבן שיכול אין לי אלא מקום שהוא ראוי לגדל שער לבן, מקום שאינו ראוי לגדל שער לבן מנין? ת״ל "בעור בשרו" ריבה
מלבי"ם: אדם כי יהיה בעור בשרו-- בפרשה זאת תופס לפעמים לשון עור בשר ולפעמים לשון עור לבד ולפעמים לשון כי יהיה בו, ולמדו רבותינו כי בנגעי הבשר שאחד מסימני טומאה שלו היא שער לבן יש מקום לטעות שאם בא הנגע במקום שאין מגדל שער כגון תוך ידו אינו מטמא (כי חסר א' מסימני טומאה) לכן תפס לשון עור בשרו שכולל גם מקום הבלתי מגדל שער, כי המקום המיוחד לגדל שער כמו הראש והזקן נקרא בשם עור ראשו ־ שכן בנתק וקרחת וגבחת לא בא לשון בשר ־ ובהפך אמר שם כמראה צרעת עור בשר הרי שעור בשר מגביל נגד עור ראש .
ולכן בפסוקים אבג"ד בפרשה זו שמדבר מסימן של שער לבן תפס לשון עור בשר ללמד שאעפ"כ גם עור בשר שאין מגדל שער מטמא. ובפסוקים הוז"ח שמדבר מדין פשיון תפס לשון עור לבד. וכן בפרשה השניה שמדבר מדין מחיה, כי שם אין צורך לומר זה, רק בפסוק י״א אמר צרעת נושנת היא בעור בשרו ללמד שמחיה לבד מטמא בלא שער לבן כמשי״ת שם ־ ורמז ע״ז בעור בשרו. ובשחין ובמכוה שהתחיל ובשר כי יהיה בעורו לא הוצרך לכפול אח״כ בעור בשרו ובמ"ש גבי בוהק בעור בשרם היא להגביל טהרת עור הבשר מצרעת נגד טהרת הראש מנתקים שיאמר שם אחריו ־ וז״ש בספרא מקום שאין ראוי לגדל שער לבן מנין ת״ל בעור בשרו ריבה ־ ( וזולת זה כתב כמה פעמים בעור בשרו למעט המקומות שאין מטמאים בנגעים שחושב (פ״ו דנגעים מ״ח) תוך העין, תוך האזן. ועמש״ש בתוספתא דאודם השפתים אין מטמא כתב הכ"מ בשם הרי"ק דאע״ג דגבי הזאה וטבילה חשבינן להו כגלוי הכא ממעט להו מדכתיב כ״פ בעור בשרו ומטעם זה ממעטינן עור כף הרגל (זה אינו דעור כף הרגל ממעט לקמן מן עד רגלו )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה