יום ראשון, 19 בפברואר 2012

נגעים - פרק א - סימן לו

א וידבר יהוה, אל-משה ואל-אהרן לאמר.  ב אדם, כי-יהיה בעור-בשרו שאת או-ספחת או בהרת, והיה בעור-בשרו, לנגע צרעת--והובא אל-אהרן הכהן, או אל-אחד מבניו הכהנים


ספרא: "וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהי׳ בעור בשרו מה ת"ל? לפי שנאמר "ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרו בהרת בהרת לבנות" אין צ"ל בהרות שאין בהם מראות נגעים ושלא באו לכלל. אלא בהרות שבהם מראות נגעים שהיו בעכו״ם ונתגייר. בקטן ונולד. בקמט ונגלה. בראש ובזקן בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [חזר הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת ] נשתנו מראיהן בין להקל בין להחמיר ראב״ע מטהר ר״א חסמא אומר להקל טהור להחמיר תראה בתחלה . ר"ע אומר בין להקל בין להחמיר תראה בתחלה לכך נאמר "אדם כי יהיה", כי יהיה מן הדבור ואילך.

 והלא דין הוא, טימא בזבים וטימא בנגעים, מה זבים פטר בהן לפני הדיבור אף נגעים פטר בהם לפני הדיבור ק״ו ומה אם זבים שטומאתם וטהרתם בכל אדם פטר בהן לפני הדיבור, נגעים שאין טומאתם וטהרתם אלא בכהן א״ד שיפטר בהם לפני הדיבור?! לא אם אמרת בזבים שלא טימא בהם אנוסים תאמר בנגעים שטימא בהם אנוסים, הואיל וטימא בהם אנוסים יטמא בהם לפני הדיבור ת״ל כי "יהיה" מן הדיבור ואילך :


מלבי"ם אדם כי יהיה:  כבר בארתי למעלה (ס׳ ב׳) שבכל מקום שתולדת התנאי חוזר לגוף הנושא ישמש תמיד במלת אשר לא במלת "כי" ובארתי שבפרשיות אלה בא זרות בלשון, במה שבא מלת "כי" תחת מלת "אשר", כי כפי חוקי הלשון היל״ל "אדם אשר יהיה בעור בשרו והובא", ושחז״ל למדו בכל אלה שבטומאת יולדת ונגעים וזבים אינו מטמא רק מן הדבור ואילך אבל טומאה שהי׳ בו לפני הדבור וקודם מ״ת אינה מטמאה וזה ההבדל בין כי" ובין "אשר" שמלת "אשר" מורה קנין הנמצא בעצם אף מכבר ומלת "כי" מציין רק כי יהי׳ מעתה וזה שורש לכל הלימודים שלמד פה שהוא הדין בכל נגע שנולדה בעת שלא היו מטמאים כמו בקטן או בעכו"ם או במקום או בענין שאין מטמאים דומה כנגע לפני הדבור. וז״ש "אדם כי יהיה מה תלמוד לומר" רצונו לומר שהיה לו לומר "אשר יהיה"  ומשיב לפי שנאמר ואיש או אשה כי יהי׳ בעור בשרם בהרת ומלמד אף בהרות שבהם מראות נגעים ג״כ טהורים אם נולדו בזמן שאין מטמאים כמו בקטן ובעכו״ם, אף שעתה נולד הקטן ונתגייר העכו״ם, או במקום שאין מטמאין כמו בקמט ובראש ובזקן, או בענין שאין מטמאים כמו בשחין ובמכוה ובקדח המורדין [והיא לרע״ב ור״ש (פ״י משנה ח) שחין הבא מחמת דבר אחר) ומכוה שלא מחמת האש דאתי מרבויא (לקמן פ״ו מ״ו ופ״ז מ"ד) ולרמב"ם בפירוש המשנה שם שחין היא הכאה בכל מה שיוכה ומכוה היא הכאה בדבר שנתחמם באש.  וקדח היא הנגע ההוה מליחה נשרפת נלהבת בגוף כמורסות והיציאות אשר ינקבו העור ונקרוהו מלשון "כי אש  קדחה באפי" ומ"ש המורדים פי' שלא נתרפאו יפה ולא העלו קרום כקליפת השום שאינו מטמא משום נגע (כמ"ש  לקמן פ"ו מ"ה ופ"ז מ"ג) וי"ג המוררים שנ?? מהם ריר וליחה. וצריך להוסיף חזר הראש והזקן ונקרחו, השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבת כמ"ש בנגעים פ"ז מ"א] הנה בכל אלה אף שעתה ראוים לטומאה-- אין מטמאין, כיון שחלו בשעת פטור ודומים לנגע לפני הדבור. 


ומ"ש בין להקל וכו' מובא בנגעים (שם מ"ב) ומפרש להקל שהיתה כשלג ונעשה כסיד או שנשתנה מצמר לבן לקרום ביצה להר"ש והרע"ב שאין מצטרפין רק שני אבות ואב ותולדה דידיה. ולדעת הרמב"ם (פ"א מה' ט"צ) דכולהו מצטרפי הוא הדין הנשתנה משלג לכל המראות ולהחמיר הוא בהפך שנשתנה ממראה כהה למראה עזה לכל אחד כדאית ליה. 


ומ"ש לא אם אמרת בזבין שלא טמא בהם אנוסין כמ"ש זבין (פרשה ה משנה ז) ומ"ש מצורע טמא אנוסין  (מצורע פרשה ה משנה ד) והק"א חלק מאמר זה לשני לימודים ועפ"ז נדפס התחלת משנה ב' כי יהיה מן הדבור וכו' וזה אינו וכן משמע מן המשנה שם אלו בהרות טהורות שיה בו קודם מ"ת בנכרי ונתגייר, וכו' וכן משמע מהר"ש והרע"ב שהכל לימוד אחד וכמ"ש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה