לח וְאִישׁ, אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בְעוֹר-בְּשָׂרָם, בֶּהָרֹת--בֶּהָרֹת, לְבָנֹת
לט וְרָאָה הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה בְעוֹר-בְּשָׂרָם בֶּהָרֹת--כֵּהוֹת לְבָנֹת: בֹּהַק הוּא פָּרַח בָּעוֹר, טָהוֹר הוּא
ספרא: "בהק...טהור"-- מלמד שבהק טהור. יכול לא יטמא משום אום אבל יטמא משום פשיון? ת"ל הפורח טהור. יכול יטהר את הבהרת שיצאת ממנו? ת"ל "הוא". יכול לא יטהר את הבהרת שיצאת ממנו אבל יטהר את הבהרת שנסמך לה? ת"ל "בהק הוא טהור הוא"-- הוא טהור ואין בהרת שיצאת ממנו ושנסמך לה טהורה אלא טמאה
-----------------------------------
מלבי"ם: בהק הוא פרח בעור טהור הוא: אחר שהשלים דיני נגעי עור בשר ושחין ומכוה ונתק יודיע שהמראות המטמאות הם רק מקרום ביצה ולמעלה אבל ממראה קרום ביצה ולמטה אף שהם בהרות ר״ל שהם ממין הלובן המזהיר וגם לבנות, בכל זאת אם יראה הכהן שהם "בהרות כהות לבנות" (פי׳ לבנות כהות, שהלובן כהה וחלוש למטה מקרום ביצה וכן דעת בעל הטעמים ששם הטעם המפסיק על מלת "בהרות" כי "כהות" היא תואר אל "לבנות") ידע כי אינו ממיני נגעים רק "בהק הוא", היא מן הנקודות הלבנות הנמצאים בעור. וז״ש בספרא למדנו שבהק טהור. וכבר בארנו למעלה (סימן קג) שפעל פרח יבא על הפרות העצם והתרבותו שטרם יעשה פרי יוציא ציץ ופרח ובא בהשאלה על דבר הפושה ומתרבה ולא יבא על הויית העצם עצמו וע״כ פירשו חז"ל תמיד על הפשיון וכן פי׳ כאן מ״ש "פרח בעור" שפשה בעור, ותפס לשון "פרח" שגם אם פשה הוא טהור דהיינו אם הי׳ נגע והבהק פשה עליו, לא נחשב את הפשיון אל מין הנגע ויטמא הנגע משום פשיון כי הוא מין אחר וז״ש יכול וכולי יטמא משום פשיון ת״ל הפורח טהור. ומבואר אצלינו תמיד שכ״מ שהוסיף מלת "הוא" כמו "עולה הוא", "מנחה הוא", "צרעת הוא" דרשוהו חז׳׳ל (כמ״ש באילת השחר כלל קלה) ופה אמר "בהק הוא טהור הוא" דרשו מ״ש "בהק הוא" רק אם הוא עדיין בהק אבל אם נשתנה לבהרת--טמא, ולא אמרינין שהוא הבהק עצמו שהתחזק מראהו. ומ״ש "טהור הוא" רק הוא טהור אבל אם בהרת סמוך לו טמא ולא אמרינן שהבהק יעיד שגם לובן הבהרת אינו לקותא, וז"פ הספרא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה