מה וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר-בּוֹ הַנֶּגַע, בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל-שָׂפָם, יַעְטֶה; וְטָמֵא טָמֵא, יִקְרָא
ספרא: "וטמא טמא יקרא"-- אומר פרוש. אין לי אלא זה בלבד, מנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "טמא טמא יקרא". [ח] או מה זה מיוחד שבראשו נגעו אף אני אביא את הנתקים שבראשו נגעו, ומנין לרבות שאר המנוגעים? ת"ל "וטמא טמא יקרא". [ט] ומנין לרבות שאר הטמאים? ת"ל "וטמא טמא יקרא". ארבה אני את הטמאים החמורים ולא ארבה את הטמאים הקלים-- טמא מת ובועל נדה וכל המטמאים את האדם מנין? ת"ל "טמא טמא יקרא
-----------------------------------
מלבי"ם: וטמא טמא יקרא: שיקרא להזהיר לכל עובר בל יגעו בו מפני שהוא טמא. וז"ש אומר פרוש. אולם מה שכפל "טמא טמא" (ובעל מניח הטעמים שם קו מפסיק אחר מלת "טמא" הראשון) דרשו חז"ל ש"טמא" הראשון הוא נושא ו"טמא" הב' נשוא ור"ל כל טמא יקרא ויודיע שהוא טמא, שאם יאמר רק "וטמא יקרא" יהיה מוסב רק על מי שבראשו נגעו שבו דבר בכתוב הקודם, או עכ"פ על הצרוע שנזכר בכתוב זה שכולל כל המנוגעים, אבל ממ"ש "טמא טמא יקרא" כולל שכל טמא יקרא שהוא טמא. וז"ש מנין לרבות שאר המנוגעים, מנין לרבות שאר הטמאים. אולם לפ"ז היל"ל "והטמא טמא יקרא" ששם הנושא ראוי שיבא בה' הידיעה להכיר שהוא הנושא רק שאם כן הייתי מפרש רק הטמא הידוע ר"ל שנטמא טומאה חמורה, לכן אמר "טמא" בלא ה"א שר"ל כל טמא, אף בטומאה קלה וז"ש ארבה אני את הטמאים וכולי
ובמו"ק (דף ה) רמז לציון קברות מן התורה מנין ר' אבוה אומר מקרא וטמא טמא יקרא- טומאה קוראת ואומרת לו פרוש. והאי להכי הוא דאתא היא מבע"ל לכדתניא טמא טמא יקרא להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, א"כ לכתוב וטמא יקרא מאי וטמא טמא ש"מ תרתי. ר"ל פעל קרא עיקר ענינו על הקירוב, אם שיבא אליו (ואז יבא אחריו מלת "את" או למ"ד), אם שיהיה נכון לשמוע דבריו (ואז בא אחריו מלת "אל), אבל לא יצדק קריאה על הריחוק [שמ"ש "סורו טמא קראו למו" (איכה ד) הוא קריאת השם-- קרא להם בשם "סורו טמא" כמו "כי נדחה קראו לך" (ירמיהו ל) , "כסף נמאס קראו להם" (שם ו)] ולכן פירשוהו גם מענין קריאה שיקרא ויכריז לשמוע דבריו שהוא טמא וזה ודאי כדי לבקש עליו רחמים כי הקריאה וההכרזה לההולך מרחוק כי הוא להודיע צערו. וממ"ש טמא טמא בכפל, וביתר טמאים אין שייך הודעת הצער, הוא כדי להפריש מן הטומאה וז"ש ש"מ תרתי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה