נב ושרף את-הבגד או את-השתי או את-הערב, בצמר או בפשתים, או את-כל-כלי העור, אשר-יהיה בו הנגע: כי-צרעת ממארת הוא, באש תשרף
ספרא: [א] "ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים"-- יכול יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמה? ת"ל "היא באש תשרף"-- אינה צריכה דבר אחר לישרף עמה. [ב] אם כן למה נאמר ב"צמר או בפשתים"? להוציא את האמריות. [ג] אוציא את האימרין של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים ולא אוציא את של ארגמן ושל זהורית טובה שמינם מיטמא בנגעים?... ת"ל "אשר יהיה בו הנגע"-- הראוי לקבל נגע
-----------------------
מלבי"ם: ושרף את הבגד וכולי בצמר או בפשתים: פרש"י של צמר ושל פשתים ר"ל שהב' בא במקום "מן" כמו "ואם מעט נשאר בשנים" (ויקרא כה), "וירוצצו את בני ישראל בשנה ההוא שמונה עשרה שנה" (שופטים י) אולם מבואר אצלינו שלדעת חז"ל לא יתחלף שימוש אות באות אחרת אם לא לאיזה צורך כי לפי פשוטו הב' ישמש תמיד במקום מלת "עם" שעל כן נקרא ב' הכלי. אולם בארו תחלה שאי אפשר לומר פה שישרף עם צמר דהיינו שיביא גיזי צמר ואניצי פשתן ועמהם ישרף את הבגד, דהא סיים "צרעת ממארת הוא באש תשרף" דמשמע שהוא לבדה תשרף, לא עם דבר אחר. וגם הלשון "באש תשרף" משמע באש לבד, על פי זה הוכיחו שהב' הוא ב' התוך או המקום ור"ל שהשריפה תהיה בצמר שבבגד, לא באימריות שהם ממינים אחרים שאין מטמאים בנגעים. והוסיף לאמר "אשר יהיה בו הנגע" לבל נטעה שעל כל פנים ישרף כל מה שהיא מצמר ופשתים אף שאינו מיטמא בנגעים כגון האמריות הצבועות ארגמן. לכן אמר רק החלקים אשר יהיה בם הנגע אבל חלקים הצבועים שאי אפשר שיהיה בם הנגע, אינן צריכים לשרף. והרמב"ם שדעתו שגם האימריות הלבנות ניצולים כבר השיגו הראב"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה